משואה לארץ נהדרת

הומור שואה, נושא שהיה טאבו ומוקצה בעבר, הפך לחלק אינטגראלי מהפריים-טיים בטלוויזיה – סיטקומים, סרטים, תכניות סאטירה וכמובן האינטרנט. למי 'מותר' לצחוק על השואה ולמה אנחנו עושים את זה?

תשמעו בדיחה- מה הייתה תכנית הטלוויזיה הפופולארית בשואה? עניין של זמן.
זו דוגמא קטנה להומור שואה (שחור). עמוד סאטירי בפייסבוק הציג שלט שתלוי ב"יד ושם" בו כתוב "יום עיון ביד ושם- חברת נתיבי גז לישראל" והדגיש את האירוניה. אירוניה נוספת הוצגה בעמוד באמצעות ידיעה עם הכותרת: "גרמניה: 'המבקרים הרבים במחנה הריכוז מזהמים את האוויר'". אתם התחלתם.

ד"ר ליאת שטייר-לבני חקרה את הנושא של הומור ושואה בספרה "Is it OK to Laugh About it?". היא מספרת ל'שבתון': "אני דור שלישי לשואה. גדלתי במערכת חינוך שלימדה אותי שאסור לצחוק בשום פנים ואופן על השואה- זה זילות וביזוי- ואני קיבלתי את זה כמובן מאליו. אסור לצחוק בצפירה ורק 'המופרעים' מספרים בדיחות שואה".

היטלר מתעצבן

ב2009  נפוצו ברשת סרטונים של "היטלר מתעצבן". קטע מהסרט "הנפילה" קיבל תרגומים שונים שהציעו מניעים שונים לכעס- משבר הדיור בארץ, מצב החניות בתל אביב, הזוכה באח הגדול ועוד. הצפייה בהם הובילה למפנה בתפיסה של ד"ר שטייר-לבני ביחס להומור שואה- הסרטון של היטלר מחפש חניה בתל אביב הצחיק אותה נורא ושבר את הגבולות אליהם הייתה רגילה. היא הרגישה אשמה ולא ידעה כיצד להתמודד עם הדיסוננס הזה; הסרטון נורא הצחיק אותה אבל לא היה נעים לה לצחוק מדבר כזה, משום שמדובר לטעמה ממש בחילול הקודש. הדיסוננס הזה נפתר בעקבות ביקור במסיבה בערב יום השואה.

"בית להיות" בחולון משמש כבית לניצולי שואה, בין מועדון למוזיאון. ניצולי השואה מביאים את הסיפורים והתמונות שלהם ומגיעים להיות ביחד. מי שניהלה את המקום אז היא ציפי קיכלר, שנולדה בברגן בלזן אחרי השחרור וחיה כל כולה את היותה דור שני לשואה; את הטראומה, הסיוטים והצעקות של הוריה בלילה. "היא מספרת שיום אחד היא סיפרה בדיחת שואה והשמיים לא נפלו", מתארת ד"ר שטייר-לבני. "מאותו יום היא התחילה להשתמש בהומור כי לדעתה הוא האנטיביוטיקה של הנפש ודווקא נפש פצועה כמו של הדור השני יכולה להינצל על ידי הומור".

לטקס יום השואה שנערך בימיה של ציפי ב"בית להיות" היו כמה חלקים. החלק הראשון- טקס רציני, ככל הטקסים הרגילים. בחלק השני הקהל הסתובב ב"בית להיות" והביט במוצגים שם ולאחר מכן בני הדור השני והשלישי לשואה התכנסו בסלון כשקיכלר מכריזה "זהו, עכשיו מתחילה המסיבה".
"מה שהלך שם זה משהו בין טקס אלטרנטיבי למסיבת תמיכה", מספרת הד"ר. "הקבוצה הזו כל הזמן נעה בין צחוק לבכי, בין בדיחות לסיפורים רציניים על מה זה לגדול כדור שני ואיך זה משפיע על הדור השלישי. אחד מספר על ההורים שלו ואז מישהו זורק בדיחה וכולם מתפקעים מצחוק, מביאים תפוצ'יפס ואומרים- 'טוב שזה לא קליפות תפוחי אדמה', ועוד פעם צוחקים. ואז מישהי מספרת סוד  על אמא שלה, ניצולת שואה דמנטית וכולם בוכים ביחד איתה, וככה מתנהל כל הערב. וכשהסתכלתי על כל הדבר הזה הבנתי איזה טעות עשיתי בזה שנתתי למערכת החינוך לגרום לי לחשוב שהומור ושואה זה משהו פסול, אסור ובזוי. מכל הטקסים שהייתי בהם, בטקס הזה הרגשתי ששם היה הכאב האמתי. שם ישבו אנשים שבאמת צלקות הטראומה של הוריהם היו חרוטות בהם. הצחוק היה מתוך הכאב. אף אחד לא צחק על הניצולים או ביזה אותם. ממש להפך".

"אם עמוס באוטובוס אפשר לנחש מה יכתבו בטוויטר אחר כך. ואם מזמינים פיצה והשליח דופק חזק מאוד בדלת- זה הגסטאפו. אם בא קרוב משפחה שאת לא רוצה לראות ואת מתחבאת בחדר אז את אנה פראנק"

צוחקים על השואה כמנגנון הגנה

הטקס הזה שינה את כל התפיסה של שטייר-לבני בנושא והוביל אותה לעשות מחקר שיבדוק היכן ישראל נמצאת בעניין הזה מבחינה תרבותית והאם באמת כל מערכון, בדיחה ותסריט של ארץ נהדרת, לדוגמא, באמת מוזילים את השואה ופוגעים בניצולים?
לתפיסתה, הרוב הגדול של הומור שואה בישראל לא מתעסק כלל בשואה עצמה אלא בדרך בה אנו זוכרים את השואה. הצחוק הוא עלינו הישראלים- על מסחור השואה, תעשיית הנסיעות לפולין, עיוות זיכרון השואה והשימוש בה לצרכים שונים (פוליטיים, לדוגמא). ד"ר שטייר-לבני טוענת שהומור שואה בישראל, בחלקו המכריע, הוא לא זילות אלא מנגנון הגנה בסיסי של חברה פוסט-טראומטית ששקועה בשואה, מסתכלת על העולם דרך 'משקפי שואה', ומנסה להגן על נפשה מלשקוע בטראומה.

"עיינתי בתיאוריות על טראומה", מספרת הד"ר. "יש טראומה משנית- הטראומה שחווים האנשים שחיים לצד מי שעבר את הטראומה, כמו בני משפחה, אבל גם מעגלים רחבים יותר כי התקשורת משווקת את הטראומה בצורה כל כך אינטנסיבית שמי שנפגע הוא לא רק מי שהוריו ניצולי שואה, אלא כמעט כולם. ישנה העברה בין דורית וטראומה קולקטיבית, כשהחברה מלמדת את הנושא הזה מגיל הגן אל תוך בית הספר, יחד עם טקסים ונסיעות לפולין- נוצרת טראומה קולקטיבית שכולנו אחוזים בה. מכאן הגדרתי את ישראל כפוסט טראומטית.

"בנוגע להומור- יש יותר ממאה שנות מחקר על החשיבות האדירה של הומור כמנגנון הגנה, כמשהו שיכול להגן על הנפש של אדם טראומטי או פוסט טראומטי ושל הסובבים אותו. ההומור מייצר חיץ בין האירוע הטראומטי לבין האדם. מתוך זה יצאתי להומור כמנגנון הגנה בישראל. אנחנו חיים בחברה פוסט טראומטית שיש בה את השילוב הבלתי האפשרי של הזיכרון ההיסטורי הזה שמרחף מעל כולנו- ולא עבר הרבה זמן- נחבר לזה מצב בטחוני בלתי נסבל- מלחמות ואינתיפאדות בלתי פוסקות ועוד סוכני זיכרון קולקטיבי שמשתמשים בזה שוב ושוב ומסבירים לנו שהשואה הבאה כבר בדרך- ונקבל עולם בלתי אפשרי מבחינת כמות החרדה שנמצאת כאן בישראל בנוגע לשואה", מתארת ד"ר שטייר- לבני.

"יש בדיחה מאוד ידועה- 'אם לא תזמין אותי למימונה אני לא אזמין אותך לחג של האשכנזים- יום השואה'"

כשצוחקים – זה כבר לא מפחיד

על פי שטייר-לבני הומור שואה, נושא שהיה טאבו ומוקצה בעבר, נהיה חלק אינטגראלי מהפריים טיים בטלוויזיה- סיטקומים, סרטים, תכניות סאטירה וכמובן מהאינטרנט. טענה נוספת שהיא מעלה היא שההומור הוא חרב פיפיות. מצד אחד מנסה להילחם בזה שכל הזמן משדרים לנו על עניין השואה ומצד שני ממשיך ומדברר את הנושא. "התפיסה בישראל היא שהשואה לא הייתה ונגמרה אלא זה אירוע שמתרחש בהווה. פותחים עיתונים וטלוויזיה וזה כל הזמן שם", מתארת הד"ר, "אנחנו לא מסוגלים להשתחרר מהדבר הזה. מצד אחד, ההומור מנסה להילחם במתח ובחרדה שהדבר הזה מייצר ולהגיד שאנחנו לא מפחדים ממנו- כי אי אפשר לחיות שואה בהווה. אם אנחנו צוחקים על משהו הוא כבר לא מפחיד אותנו. מצד שני, העיסוק האינטנסיבי הזה בשואה והעובדה שלוקחים את זה לכל מקום בחיי היומיום רק מעצימה את הנוכחות של השואה בחיים שלנו. אנחנו מדבררים את המציאות דרך משקפי שואה. אם עמוס באוטובוס אפשר לנחש מה יכתבו בטוויטר אחר כך. ואם מזמינים פיצה והשליח דופק חזק מאוד בדלת- זה הגסטאפו. אם בא קרוב משפחה שאת לא רוצה לראות ואת מתחבאת בחדר אז את אנה פראנק. אלה הדימויים שבהם משתמשים כיום אנשים בני 20", אומרת שטייר-לבני.

מה לגבי ניצולי השואה?

"הם קצת חשופים לדברים האלה והרוב באמת לא אוהבים את ההומור הזה, מתוך תפיסה שאם אתה צוחק על משהו אתה בטח לועג לו. סרט חשוב בעניין הוא 'פיצה באושוויץ', בו ניצול השואה דני חנוך אומר שבאושוויץ הוא הפסיק לבכות והוא משתמש בהומור שחור: מספר שיש לו תואר B.A; בוגר אושוויץ, הוא אדם מאוד עשיר; היה לו רופא פרטי בשם מנגלה, והם משחקים במשפחה את משחק האותיות- א' אושוויץ, ב' בוכנוולד, ג'- גזים, וככה הם מספרים וצוחקים. הסרט הזה מציג בצורה חזקה את החשיבות של הומור כמנגנון הגנה, אם היו לוקחים את זה ממנו הקרקע הייתה נשמטת מתחת לרגליו".

רק ליהודים מותר

לכולם מותר לצחוק על השואה או רק ליהודים? מה עם יהודים ממוצאים שלא הייתה בהם שואה?

"השאלה הזאת לא רלוונטית כי אנשים לא שואלים –הם פשוט צוחקים. אבל השאלה מי הדובר היא מאוד רלוונטית וחשובה, כי יהיה הבדל אם אותו דני חנוך מספר על משחק האותיות שלו מאשר אם ניאו-נאצי יאמר את אותו הדבר. בשנים האחרונות חלק גדול מההומור המזרחי בעניין מתעסק לכאורה בחוסר הקשר שלהם לשואה. זה מראה בדיוק את ההפך- כמה היא חלק אינטגרלי מהזהות שלהם ואיך הם מביעים דרך ההומור את זה שדחקו אותם לשוליים מהתודעה של השואה, כל השנים שידרו להם שהם לא שייכים. יש בדיחה מאוד ידועה- 'אם לא תזמין אותי למימונה אני לא אזמין אותך לחג של האשכנזים- יום השואה'".

ולסיום, לד"ר שטייר-לבני יש ביקורת על התנהלות החברה בנושא השואה. "במשך שנים שידרו לנו שיש רק דרך אחת- לזכור ולהתעצב. כשחברה שוללת את מנגנון ההגנה של ההומור יש בעייתיות. הרי לכל אחד יש את הדרך שלו להנציח או לכאוב ויש אנשים שעבורם ההומור הוא חבל הצלה. הומור שחור והומור עצמי כל כך חשובים, הם מאפשרים לקחת צעד אחורה מהטראומה ולהסתכל עליה".