עושים שינוי – תרגול והרגל

פרשת שמיני עוסקת בהקמת המשכן בסוף 'שבעת ימי המילואים'. במהלך שבעת הימים היה משה מקים את המשכן ומפרקו עד היום השמיני – יום ההקמה. נחלקו חכמים כמה פעמים היה משה מפרק ומרכיב את המשכן? האם רק פעם אחת ביום: "כי כל שבעת ימי המלואים היה מעמידו בבקר, ועומד כל היום וכל הלילה, ובעלות השחר היה משה מפרקו וחוזר ומעמידו מיד" (הטור הארוך שמות מ ב). או שמא פעמיים או שלש פעמים ביום: "רבי חייא בר יוסף אמר: שני פעמים בכל יום היה משה מעמידו ומפרקו אחת בבוקר ואחת בערב. ר' חנינא הגדול אומר: שלשה פעמים בכל יום, שנאמר: 'הוקם', 'ויקם' 'להקים', אחת לתמיד של שחר, ואחת למלואים, ואחת לתמיד של ערב" (במדבר רבה יב טו).
מהי מטרת שבע ההקמות או ארבע עשר או עשרים ואחת ההקמות הללו?
"ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגיל בו וללמד" (אבן עזרא ויקרא ט א). המטרה הייתה לתרגל וללמד את הקמת המשכן! שכן, מפאת חשיבות הדבר יש צורך בתרגול שיטתי רב, ובהדרגה, עד שיידעו אותו על בוריו ויהיו מתורגלים בעשייתו בדייקנות הנדרשת.
ימי המילואים נועדו גם ללמד את אהרון ובניו את עבודת ההקרבה. אולם מעל לכל נועדו ימי המילואים להכנה רוחנית של אהרון ובניו. על כן היזה עליהם משמן המשחה, ונתן מדם איל המילואים. השלמת התהליך הרוחני הזה בצורה יסודית קשורה לשם מילואים: "אמר בכאן שאחר שנשלמו אלו השבעה ימים, קראם לסוד נרמז ביום השמיני, אשר עליו רמז עד יום ימי מלואיכם" (צרור המור ויקרא ט א). ההכנה הרוחנית השלימה קשורה למספר שמונה: "לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז' חול ומספר שמיני קודש" (כלי יקר שם).
אנו מבקשים ללמוד מכך על חשיבות התירגול השיטתי וההדרגתי גם בבניין האישיות והמידות: לקניית הרגלי התנהגות, הטמעת המידות בצורה נכונה, וליצירת שינוי אישיותי בר קיימא כאשר הדבר מתבקש.
בנין המקדש הפנימי בתוך אישיותו של האדם מצריך ניהול של תהליך רב-שלבי והדרגתי, במינונים קטנים. בכל שלב יש צורך בהכנה ובתרגול.
אנשים רבים היו רוצים לעשות שינוי, אולם הם מוכנים לכך בתנאי שהוא יתרחש מיד ובקלות. אולם הובלת שינוי אישיותי – במידות, בהרגלים, בנטיות המוחלשות של האישיות, הוא תהליך קשה. רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר היה אומר: ש"קל ללמוד את כל הש"ס יותר מאשר לתקן מידה אחת באדם". כך הוא גם בנין המידות ובנין האישיות מן המסד עד הטפחות.
השלב הראשון הוא שלב תודעתי – שכנוע פנימי בצורך בשינוי, או בבניין האישיות, והחלטה נחושה לבצע אותו.
כדי שהתהליך יצליח צריך לפרק אותו לשלבי ביניים במינונים קטנים, כמשל שבמדרש: "בתלולית זו של עפר (שיש צורך לישרה א.ש.) מי שטיפש מהו אומר? מי יכול לקצות (לישר ולהסיר א.ש.) את זו?! . מי שפיקח מהו אומר? הריני קוצץ שתי משפלות (סלי עפר א.ש.) היום, שתי משפלות למחר, עד שאני קוצץ את כולה!" (ויקרא רבה יט ב). חכמי המוסר היו רושמים לעצמם את השלבים הללו בפנקס מיוחד, כמו תוכנית בנין של בית, כדי שהדברים לא יישכחו.
צריך גם לפרוס את התהליך לתקופה ממושכת, מתוך סבלנות רבה, וכן בכל שלב צריך לתרגל את ההתנהלות המבוקשת, עד שתהפוך להיות הרגל כ'טבע שני': "וכבר אמר הפילוסוף אפלטון: 'השכל מתנה והמוסר קניין, וההרגל על כל דבר שלטון'" (הקדמה ל'תיקון מידות הנפש' לרשב"ג). "כי הדיבור והמדות צריך הרגל רב" (אגרת הגר"א).
"ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני" (מסילת ישרים פרק ט).
מורנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג לחזור באזננו בהקשר לכך : "ותרגילנו בתורתך" מלשון 'הרגל' שבא ע"י 'תרגול' וחזרה פעמים רבות.
השלמת התהליך במילואו חורט אותו בנפש, בעומקים ובגבהים והופך אותו לחלק מהנפש.
(שמיני תשעז)