מחובות המנהיג בתפקידו

הבשורה הגדולה של פרשת בשלח היא יציאתו לחירות של עם ישראל משעבוד מצרים. זה הישג אנושי נדיר. עם שלם של עבדים שהעתיק את מגוריו מארץ ישראל למצרים ונותר שקוע במצרים למעלה מ-400 שנה, כפי שאנו קוראים: "ומושב בני ישראל אשר יצבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה".

אולם, הדרך אל החירות אינה פשוטה. לאחר שחרורם של בני ישראל ממצרים פרעה מתחרט, וכך מובא: "ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו… וירדוף אחרי בני ישראל". בני ישראל מתקרבים לים סוף. לבני ישראל אין ידיעה מה הולך להיות. מה שכן הם רואים, מפורש בכתוב: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם". המציאות שבני ישראל מצויים בה היא מורכבת. הם ניצבים על שפת ים סוף, ופרעה וצי של 600 רכב שעמד לרשות פרעה, אליו גוייסו כל 'רכב מצרים' רודפים אחר עם ישראל.

גם משה מצידו אינו יודע איך בדיוק מתגברים על האתגר ועל המכשול של ים סוף. כך, למשל, מלמדנו שמואל דוד לוצאטו, שד"ל, באומרו: "לא הודיע ה' מתחלה למשה ענין קריעת ים סוף רק אמר לו סתם 'ואכבדה בפרעה" וגו', לפיכך כאשר ראה משה את מצרים נוסע אחריהם לא ידע איך ובמה יושיע הקב"ה לישראל ואמר לישראל התיצבו וראו כדי לחזק את לבם". ואכן משה במענה לזעקת העם משיבם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' ואשר יעשה לכם היום". משה מצידו פונה לאל  בתפילה. תגובת הא-ל: "ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו".

מכאן אבקש לצאת אל פרק במנהיגות ציבורית; כיצד יש להכריע בשאלות ציבוריות. האחריות היא כבדה, הלחצים מהרחוב כבדים, והפתרון הנכון אינו ידוע, ובכל זאת על מנהיג לקבל החלטה איך עושים זאת.

בספר דברים, בתחילת נאומו של משה, הוא אומר: "כי ה' א-להיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדל הזה זה ארבעים שנה ה' א-להיך עמך לא חסרת דבר". על פסוק זה משמיענו המדרש: "כי ה' א-להיך ברכך יכול אפילו אתה יושב ובטל, תלמוד לומר: בכל מעשה ידך אם עושה אדם הרי הוא מתברך ואם לאו אינו מתברך". הצלחת האדם לא תצמח במקום שהאדם אינו נוקט בפעולה, אלא הצלחת האדם, וברכת הא-ל להצלחת הפעולה טמונה בעשייה אקטיבית של אדם. במילים אחרות, האדם מחוייב "להשתדל". עליו לכוון שפעולתו תהא לטובה, במישור המנהיגותי על מנהיג לכוון את החלטתו ועשייתו לטובת הכלל.

כאשר ר' יצחק ערמה, ספרד המאה ה-15, בספרו 'עקידת יצחק' דן בעניין "עד היכן החריצות צריכה להשתדל בקירוב המועיל ודחיית הנזק", הוא משרטט את מגמת התורה בחלק מהמצוות שהיא מניחה כחובה, וכך הוא לשונו: "מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כעניין שנאמר: 'ועשית מעקה' וכו', 'ואתם לא תצאו איש מפתח בית'". כלומר, השתדלות האדם צריכה להיות כזו שהפעולה תהא מכוונת אל הטוב, אל מניעת הנזק וההפסד. עוד ממשיך וכותב שאדם שגם מבחינה סטטיסטית, בכוחה של ההשתדלות להוביל לעשיית המועיל, וכך לשונו: "הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה". מכאן הוא ממשיך ואומר: ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים".

ומניין שהשתדלות מספיקה גם בענייני ציבור? על כך ניתן להסתמך על דברי בעל 'פלא יועץ' באומרו: "השתדלות צריך מאד לכל דבר טוב בין למילי דעלמא [=ענייני העולם] בין למילי דשמיא [=ענייני שמים] שאעפ"י שהכל בידי שמים אבל כבר מלתי אמורה שלפעמים כך גזרה חכמתו יתברך שלפי השתדלות והחריצות שיעשו כן יקים דבר וביותר צריך השתדלות וחריצות וזריזות רב להציל".

קריאתו של א-לוהים למשה "מה תצעק אלי" מקפלת בחובה מסר חשוב, וניתן לנסחו בתמציתיות באופן הבא- "מנהיג – פעל". וביתר הרחבה, תפקידו המרכזי של מנהיג הוא בעשייה, קבל החלטה ופעל לאורה, החלט וכולם יילכו אחריך.

(בשלח תשפ"ב)