לא הצטוונו לאכול מצות בפסח כיוון שיצאנו ממצרים, אלא כיוון שאנו מחוייבים לאכול מצות בי"ד בניסן יצאנו ממצרים
הזמן בתפיסה האינטואיטיבית הוא ציר אחד המתחיל מאין סוף ונמשך עד אין סוף. על פני ציר זה משובצים האירועים ההיסטוריים. לא ברור אמנם מי עומד ומי נע, הזמן או האירוע? ("איך שהזמן לא זז, איך ליל הסדר עבר כל כך מהר?). באינטואיציה הבריאה שלנו אנו גם מבינים כי החוק השולט על ציר הזמן הוא הדטרמניזם ההיסטורי, כלומר: לכל אירוע קדם אירוע אחר המהווה את סיבתו.
כך לדוגמה, הסכמה הבסיסית שעל פיה נוצרים ימי זכרון וחגים בכל העמים והתרבויות הינה כך: אירוע היסטורי- זמן- ריטואל. על פני ציר הזמן, שנראה כעובר מן העבר אל ההווה בדרכו אל העתיד, משובצים האירוע ההיסטורי והזמן שבו התרחש האירוע לפני הריטואל האמור להזכיר את האירוע בכל שנה. המצעדים הצבאיים, חידון התנ"ך או 'על-האש' על איי התנועה, הם דוגמאות לריטואלים שנועדו להזכיר לנו מידי שנה את אשר התרחש ב-ה' באייר שנת תש"ח.
האם ניתן להעלות על הדעת כי הריטואל ייקבע טרם האירוע? הדעת אינה סובלת כן משום שזה נוגד את תפיסת ה'דטרמניזם ההיסטורי'. איך ניתן לקבוע ריטואל אם האירוע טרם התרחש? ובכן, כך בדיוק קובעת התורה באשר לאכילת המצות בפסח מצרים (=אחד מן הריטואלים החשובים של החג)!
"וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת: וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ".
הקביעה לאכילת מצה שעליה אנו מברכים נקבעה עוד בטרם יצאנו ממצרים. בחשיבה האלוקית זמן יציאת מצרים הוא 'זמן צבוע' מבריאת העולם המתאים ביותר לאכילת מצה כריטואל המייצג את שורש העניות, הענווה, ולחם עוני. בתוכנית האלוקית, עניין זה נקבע 2448 שנים (לפחות) טרם יצאנו ממצרים. הקב"ה כ'שר ההיסטוריה' רותם את אירועיה להגשמת תוכניותיו.
הרעיונות העמוקים הטמונים באכילת מצה דווקא בשבוע זה ובמיוחד בליל הסדר, כתובים, ידועים ומוכרים לכל גיבורי המקרא הנביאים החל מבריאת העולם. לכן, אין להתפלא כאשר אברהם אבינו נתן למלאכים לאכול מצות בביקורם משום ש'ערב פסח היה'. לא 'פסח ההיסטורי' של שנת 2448 לבריאת העולם אלא ימי הפסח ה'צבועים' מאז ומעולם, אותם ימים שעם ישראל יכנה 'פסח' יותר מאוחר. הוא אשר אמרו חכמינו בבראשית רבה- "כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה, ובורא את העולם".
נמצאנו למדים כי לא הצטוונו לאכול מצות בפסח כיוון שיצאנו ממצרים, אלא ההיפך- כיוון שאנו מחוייבים לאכול מצות בי"ד בניסן יצאנו ממצרים! היפוך הסכמה האוניברסאלית באירועי עם ישראל תקף גם לחגים מדרבנן ובמיוחד ליום העצמאות, החג החשוב מכל החגים. שורשו של החג קיים מאז ומעולם.
מאידך גיסא, מצוות כמו שבת, שמיטה, יובלות, ראש השנה והחובה שפסח יחול בחודש האביב מציירים תמונה אחרת של הזמן, תמונה מעגלית ולא ציר אחד אין סופי. אנחנו חוזרים כל שנה לדוגמה לתקופת האביב, לחודש התשובה ועוד. על פי מודל זה 'אנחנו' נעים על ציר זמן מעגלי, נכנסים ויוצאים מזמן צבוע אחד לזמן צבוע שני. רעיון 'המסוגלות' החסידי/קבלי מבטא באופן מילולי את רעיון 'הזמן הצבוע'.
מהי, אם כן, ההסכמה המתארת נכון יותר את הזמן ביהדות? הקו או המעגל? נראה כי השילוב שלהם הוא התיאור המתאים יותר, שילוב היוצר סכמה של ספיראלה. לאורכם של מעגלי הספיראלה עובר ציר אחד ארוך ולמעשה מתבצעת תנועה מקבילה, גם מעגלית וגם לאורך הציר. אנחנו חוזרים אמנם כל שנה לאביב ולפסח אולם הפסח של השנה שונה מן הפסח של אשתקד בשל מיקומו על ציר האורך.
להערות: hazutg@gmail.com
(פסח תשפ"ג)