אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
ישנם מנהגים במסורת היהודית, שלא תמיד ברור מה מקורם, ומה מעמדם ההלכתי. האמת שזה גם לא כל כך משנה.
ישנם דברים שהצליחו לחדור לתוך סדר היום היהודי, מפני שכולם חשו שזה מה שנכון לעשות, שזה מה שצריך לעשות, שזה מה שהגיוני לעשות- ולכן עושים.
אחד מהמנהגים הללו הוא המנהג להשאיר כיסא ריק בליל הסדר ליד שולחן הסדר.
הכיסא הריק מבטא את מי ואת מה שלא נמצא איתנו עכשיו. הוא מבטא את הגעגוע למשהו שעוד לא התגשם. למשהו שמצפים לו. לחלום רחוק שבע"ה עוד יתממש. הכיסא הריק הוא התזכורת לכל מי שכבר לא נמצא, או למי שעדיין לא הגיע.
בהתאם לנסיבות ולאירועים ולתקופה אנו חשים למי הכי ראוי להקדיש את הכיסא הריק. בשנות השבעים היו אלו אחינו אסירי ציון מברית המועצות לשעבר עבורם זעקנו 'שלח את עמי'.
בשנות השמונים הוקדש הכיסא הריק לחיילי צה"ל השבויים והנעדרים, וכך הלאה.
את הכיסא הריק השנה, ראוי להקדיש לא לאדם, אלא למידה. למידת הענווה שכל כך חסרה לנו. מידה שהמצה הצנועה בניגוד ללחם התופח, מבטאת אותה.
שורשיהם של חלק גדול מהאירועים הדרמטיים שכולנו חווים בעת הזו נעוצים במילה אחת- גאווה. הגאווה שייכת למשפחת הכוחנות, השחצנות, רמיסת האחר, חוסר הסובלנות, ואי הנכונות להקשבה לאחר ופשרה איתו.
חלק גדול מאד מהאירועים והמחלוקות מובלים על ידי האגו, המצליח לבלבל את שיקול הדעת וההיגיון, ועל ידי הגאווה שלא מאפשרת לצדדים השונים במחלוקת להודות בטעות, גם במחיר שריפת הבית על כל יושביו.
סיפור פסח הוא גם סיפור המפגש בין הגאוותן הגדול פרעה, זה שלמרות המכות שספג, לא חזר בו, והוביל את העם אל מצולות הים, לבין משה רבנו, סמל הענווה, המונע מתוך אמונה ותודעת שליחות, תוך ביטול עצמי.
דוד המלך, שידע בחייו רגעי שיא ונפילות, משברים והצלחות, מבקש מה' בקשה שהיא יסוד החיים: "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה", וכך הוא גם מעיד על עצמו- "ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי..".
החלטות משמעותיות שיש להן השלכה על חיי רבים, מתקבלות בסופו של דבר על ידי אנשים. אלא שעיון בקורות ימי האנושות בכלל והעם היהודי בפרט, יגלה כי ככל שמידת הגאווה הייתה נוכחת ופעילה בתהליך קבלת ההחלטות, התוצאה הייתה הרת אסון לכולם, וככל שמידת הענווה היא זו שהנחתה את מקבלי ההחלטות, בסופו של דבר הייתה בכך ברכה לכולם.
לנוכח האירועים הדרמטיים הסובבים אותנו, מעל שולחן הסדר השנה תרחף עננה ומועקה.
לאף אחד אין פתרונות קסם למצב המורכב הזה. לכל אחד אמונותיו, תובנותיו ומסקנותיו, אבל לכולם תועיל מידה אחת, שאת הכיסא הריק השנה יש להקדיש לה- הענווה. בכוחה של מידה זו לפתור בעיות רבות, אולי עוד לפני שהן בכלל נוצרות.
השנה במיוחד, הכיסא הריק המבטא את מה שכל כך חסר לנו, והמצה המסמלת את מה שאנחנו צריכים להיות- אלו יכולים לשמש לנו כמצפן וכקריאת כיוון, וכתזכורת למידת הענווה שרק בכוחה להוביל לחירות פיזית ונפשית אמיתית, ולעצמאות אישית ולאומית.
(פסח תשפ"ג)
