המציאות היא רק משל

את זאת לימדה אותנו יציאת מצרים: שלכל גלות יש קץ, ומכל שקיעה בטומאה יש גאולה

יציאת מצרים היתה רק "תירוץ" – כך אומרים בשם הרבנים לבית בריסק. לדבריהם, התורה קדמה לעולם, ולכן החגים ומצוותיהם נקבעו לתאריכים מסוימים בלי קשר לאירוע היסטורי כזה או אחר. אולם כדי שלא יתמהו כולם, מדוע ולמה חוגגים בט"ו בניסן, אוכלים מצות וכדומה – סובב הקב"ה את ההיסטוריה כך שתתרחש במועד זה יציאת מצרים, וכך יהיה "תירוץ" לחג שמתקבל על השכל האנושי. זאת בניגוד לתפיסה הפשוטה, לפיה פסח נקבע בעקבות יציאת מצרים כדי לציין את המאורע.

רעיון מקורי זה מבטא את התפיסה לפיה המציאות האמיתית היא העולם העליון, ואילו עולמנו הארצי משתלשל ונובע ממנה. יש אנשים שטוענים שסיפורי התורה, או חלקם, אינם אלא משלים ואלגוריות. האמת היא הפוכה: העולם הזה הוא משל ואלגוריה בהשוואה למציאות האמיתית, אותה מתארת התורה.

על רקע זה אפשר להבין טוב יותר את חשיבות הרעיון של יציאת מצרים. אילו היה מדובר רק באירוע היסטורי שהתרחש לפני 3300 שנה, לא ברור עד כמה הוא רלבנטי עבורנו היום. הרי עבר הרבה זמן וקרו הרבה דברים מאז. אבל במבט העליון, "יציאת מצרים" היא למעשה מציאות אלוקית נצחית, אידיאה או עיקרון כלשהו שעומד בשמיים וקיים תמיד. האידיאה הזו התבטאה בעולמנו בצורה מוחשית באירועי יציאת מצרים ההיסטוריים, אבל היא ממשיכה להתבטא גם הלאה בצורות שונות. כל פעם שיהודי מצליח להיחלץ ממחשכי הטומאה ולזכות לגאולה רוחנית, הוא בעצם עובר תהליך של יציאת מצרים אישית. כל ישועה של עם ישראל מאויביו, הארציים או הרוחניים, גם היא הופעה של יציאת מצרים.

לכן נצטווינו לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים כל הזמן, לא רק כאירוע היסטורי ישן אלא כמציאות עליונה ותמידית. עשר המכות, קריעת ים סוף, ההליכה במדבר, המן וכל השאר – כולם למעשה אידיאות שפועלות בעולם גם בימינו, מתבטאות בצורות שונות לפרט ולכלל. ואת זאת לימדה אותנו יציאת מצרים, שלכל גלות יש קץ, ומכל שקיעה בטומאה יש גאולה; שסופן של ממלכות האליל והחומר לחלוף מן העולם, ושאלוקים לא עזב אותנו אלא יכול לפרוץ את גבולות הטבע ולחולל ניסים כדי להושיע.

לפיכך בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כי יציאת מצרים לא נגמרה, אלא מתרחשת והולכת בכל דור.

(פסח תשפ"ג)