הספר "הענק הקבור" של קאזואו אישיגורו, חתן פרס נובל לספרות, מתאר עלילה דמיונית המתרחשת באנגליה של המאה השישית לספירה. תושביה של אותה אנגליה קדומה חיים תחת ערפל של שכחה. הם אינם זוכרים כמעט את עברם, מלבד כמה הבזקי זיכרונות מתעתעים, וגם בהווה הם מתקשים להתרכז, ושוכחים שמות, פרצופים ואירועים. מה שנותר להם הוא לקיים שגרה של קיום סתמי והישרדות מול פגעי הטבע. יש המאמינים שהערפל הוא תוצר נשימתה של דרקונית מרושעת, שהטילה קללה על הארץ, ושאם יהרגו אותה יחזרו הזיכרונות לכולם.
בסופו של דבר (אזהרת ספוילרים), מישהו אכן הורג את הדרקונית, וכולם נזכרים מחדש בעברם. אלא שאז מתגלה שערפל השכחה לא היה קללה אלא ברכה: מתברר שלתושבים היה עבר ארוך של סכסוכי דמים ושנאה ממושכים, והדרך היחידה להפסיק את מעגל האלימות היתה להשכיח מהם אותו. תחת ערפל השכחה יכלו כולם לחיות בשלום זה עם זה, אולם ברגע ששבו והופיעו הזיכרונות, התפרצה המלחמה מחדש והארץ נשטפה בדם ואלימות.
המסר שמבקש אישיגורו להעביר בספר זה, מאתגר את התפיסה המקובלת, המקדשת את הזיכרון וההנצחה של העבר.
בימים אלו אנו מציינים את ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל, הנחשבים לאירועים מקודשים כמעט. באמצעות הזיכרון אנו חולקים כבוד לנופלים, ומבטיחים לעשות כל מה שניתן כדי שאותם אסונות לא יתרחשו עוד. אבל מה היה קורה אם כולנו היינו שוכחים? תארו לעצמכם שאותו ערפל היה אופף את ארץ ישראל, ובעקבותיו היו שוכחים הן היהודים והן הערבים את ההיסטוריה המדממת והכאובה שלהם. האם לא היה זה פתרון שיכול להוביל בקלות לשלום ודו-קיום, בלי כל המטענים והרגשות הקשים מהעבר?
למרות כל זאת, התורה מצווה עלינו לזכור: לזכור את יציאת מצרים, את אשר עשה לנו עמלק, ועוד. נכון, ערפל של שכחה וטשטוש זהויות יכול להביא שלום, אבל כך גם סמי הרדמה ושיתוק, וכולם מסכימים שזה אינו פתרון ראוי. איננו מחפשים שלום של תרדמה ועיוורון. עם ישראל והאנושות לא אמורים לברוח מהעבר ומהזהות, אלא להתמודד איתם ללא פחד, עד שלבסוף יימצאו הפתרונות.
אבל ברמה האישית והזוגית, בהחלט כדאי לפעמים לשכוח ולסלוח, להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש. אשרי מי שמצליח לעשות זאת.
(אחרי-קדושים תשפ"ג)