הכוח העל-טבעי של המוסר

הכוח היחיד שיכול להציב דרישות מוסריות הוא אלוקים

המוסר הוא תופעה מופלאה בבריאה, כמעט על-טבעית. לכל יצור חי יש שאיפות טבעיות לשרוד, לשגשג, להשיג הנאות ולהתרחק מכאב. אולם התחושות המוסריות של בני האדם מורות לנו פעמים רבות לפעול בניגוד מוחלט לתשוקות הכי בסיסיות הללו. בשם המוסר, נדרשים אנשים פעמים רבות לכבוש את ייצרם, לוותר על מימוש תשוקותיהם הגדולות ביותר, להקריב את נוחיותם, ממונם ורכושם, ולפעמים אפילו את חייהם. כך למשל, אוסר המוסר ליטול את חייו של אדם אחר, גם אם אפשר להרוויח מכך הרבה מאד, וגם אם אפסיד הרבה מאד אם לא אהרוג אותו, ואפילו אם אאבד את חיי בשל כך. הדרישה המוסרית הזו מוטמעת בנו כל כך חזק, שהגמרא אינה רואה צורך לבסס אותה על הכתובים אלא על סברה פשוטה: "מה ראית שדמך אדום יותר מדמו?". אבל לכאורה התשובה המתבקשת לכך היא: "עצם העובדה שזה דמי שלי, הופכת אותו לחשוב יותר עבורי מאשר דמו של אחר!". מדוע עליי למות, לדכא את יצר החיים הבסיסי ביותר שלי, כדי שמישהו אחר יוכל לחיות?

האינטואיציות המוסריות החזקות הללו קיימות אצל רוב בני האדם, בלי קשר לאמונתם והשקפתם. קשה למצוא אדם שפוי שיצדיק רצח במקרה בו הוא מביא תועלת. החוש המוסרי הרווח תופס את המוסר לא כהמלצה או עצה טובה, אלא כתביעה ודרישה הגוברת על כל שיקול אחר. יש המנסים להסביר את החוש המוסרי הזה כנטייה שנועדה להביא תועלת לחברה, ובכך בעקיפין לפרטים, גם אם לפעמים הוא דורש מהם הקרבה. אבל הסברים אלה כושלים בשל העובדה, שפעמים רבות ידרוש המוסר ויתורים כבדים והקרבה גם מצד החברה, ואפילו האנושות כולה. בתרחישים קיצוניים מסוימים, אנשים יחושו שעדיף שייחרב העולם מאשר יתקיים על גבי עוולות נוראיות. והשאלה זועקת: מה ההיגיון בכך? מהיכן נובע המוסר הזה, ואיזה כוח ביקום מעניק לו את הסמכות לדרוש מהאנושות לפעול בניגוד גמור לאינטרסים שלה?

את התשובות לכך לא נמצא בטבע או באבולוציה. הכוח היחיד שיכול להציב דרישות כאלה הוא אלוקים, והנימוק היחיד האפשרי עבורן הוא שמצבו הרוחני של האדם, המושפע מרמתו המוסרית, חשוב לאין ערוך ממצבו בעולם הזה.

עוד על כך תוכלו לקרוא בהרחבה בספרי החדש, "אמת וחובה – דת, מוסר ומה שביניהם".

(אמור תשפ"ג)