לא בחצר האחורית שלנו  

אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת ישראל דרך ארוכה. למן המעבר לשימוש במינוח "נכון", מכבד, דוגמת המרת הדיבור מנכה, חרש ועיוור ל"אדם עם מוגבלות" ול"אנשים עם מוגבלות" (מונח המבטא, ראש לכל, את ראייתו כ"איש", כאדם, ורק לאחר מכן מתייחס למוגבלותו), ועד הנגשתם המלאה של מקומות ציבוריים (שביניהם, לצערנו, עדיין לא גדול דַיו חלקם של בתי הכנסת) לאנשים עם מוגבלות והכלתם במערכות החינוך והחברה.

ועדיין, דרך ארוכה מאד לפנינו בעניין זה.

יחסה של חברה ויחסו של כל אחד מאתנו לאנשים עם מוגבלות משקף במידה רבה את פנינו. האמנם אנו מתייחסים אליהם כאל מישהו 'אחר', שונה, זר ומוזר? האם אנשים אלה מנודים (למעשה, גם אם לא להלכה) מן החברה או משולבים בה כחברים שווי זכויות? האם החברה מוכנה לא רק לדבר בזכותם אלא גם להשקיע משאבים להבטיח את שילובם בה?

תורת ישראל, וההלכה היהודית שנסמכת עליה, אינן מקלות עמנו בנושא זה. בעולם העתיק, והד לכך נמצא גם במקורות היהודיים, נתפש לעתים איש עם מוגבלות כ"מצורע", מנודה, שחובה להסתירו ולהרחיקו מן החברה. ביטוי לכך נמצא גם בפרשתנו החוזרת ומדגישה את "עונש הרדיוס" שמוטל על כהן בעל מום, המרחיק אותו מל"התקרב" אל המזבח, ורואה בהגעתו לתחום המקדש חילול הקודש (ויקרא כא, יז-כג).

גם רשימת המומים שמופיעה ב"פרשת הקללות" בתורה, "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב… והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העִור באפלה ולא תצליח את דרכיך" (דברים כח, כח), מלמדת שמומים שונים, דוגמת לקות ראייה – עיוורון – הופכים אדם למקולל  שלא בטובתו.

במדינת ישראל חיים כיום כמיליון(!!) בני אדם עם מוגבלות, פיזית, שכלית או נפשית. רבים מהם מופלים לרעה בהרבה מתחומי החיים. שיעורי האבטלה בקרבם מרקיעי שחקים. הרבה מן המקומות הציבוריים אינם נגישים בפניהם, ולא אחת הם נשלחים לגור במוסדות מרוחקים ומבודדים מן החברה.  כך נוצר מעגל קסמים: רבים נוטים לתייגם בתוויות שליליות: "הם שונים", "הם אינם יכולים ללמוד אתנו", "הם אינם מסוגלים לעבוד". חוסר היכולת של מוגבלים ללמוד עם אנשים שאינם מוגבלים, לקנות בחנויות, לצרוך כמותם תרבות, ספורט ובידור, מונעת מגע ישיר בין שתי האוכלוסיות ומרחיקה את ההזדמנות לשבור את הדעות הקדומות, והן רק מתחזקות, והפער בין שתי האוכלוסיות הולך ומתרחב.

נקודת המוצא בדיון בנושא זה צריכה לנבוע מתוך עקרון היסוד של בריאת האדם בצלם אלוקים. הנחת יסוד היא שכל בני האדם נבראו ממקור אחד, וממילא כולם שווים וזכאים ליחס שווה.

ממילא, אסור לפגוע בכבודו של אף אדם רק בגלל היותו מוגבל. ואכן, תורת ישראל מצווה אותנו לנקוט זהירות יתרה באנשים מוגבלים. כך, למשל, מזהירה תורה: "לא תקלל חֵרֵשׁ ולפני עִוֵּר לא תתן מכשׁל ויראת מא-להיך אני ה'" (ויקרא יט, יד). בפירושו על אתר, מבהיר רש"י בעקבות חז"ל: "דיבר הכתוב בהווה".

כלומר: דרכם של בני אדם לקלל חרשים, אך האיסור חל על כל אדם, ומקל חומר על אדם מוגבל,  שאסור לקללו או לבזותו. ולא נזכר ה"חרש" אלא כאבטיפוס לכלל האנשים עם מוגבלות שרגישותם רבה והם נפגעים בקלות.

חז"ל הכירו בצערו של אדם עם מוגבלות, ולא אחת אמרו שאין ייסורין קשים יותר מייסוריו. כך, למשל, כשביקש איוב לתת דוגמה להתנהגות ראויה ולדרך ישרה שידבק בה האדם, אמר: "עיניים הייתי לעִור" (כט, טו). ועל מנת למנוע מעיוור להיכשל באבנים המונחות בצדי דרכים, אסרו חכמים להשליכן שם. כדי לשמור על כבודם, כינו אותו חכמים לעתים בכינוי מיוחד, שנועד לבטא יחס חיובי כלפיהם. כך, למשל, כינו את העיוור "מאור עיניים", "מפתחא" – 'פתוח עיניים"; "סגי נהור" – 'רב אור', מונח שנשאל ברבות הימים לביטוי "לשון סגי נהור" – דיבור בלשון נקייה.

בתקופה מאוחרת יותר, הותקנו תקנות לשמירה על כבודו של העיוור. כך, למשל, קבע בעל "ערוך השולחן", ר' יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט), שאין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה שנזכר בה עיוורון, כדי שלא לביישו.

עמדות אלה מנוגדות ניגוד מוחלט לתפיסות שרווחו בעולם העתיק, ולפיהן המוגבלים בכלל, והעיוורים בפרט, הם יצורים "נחותים", שנענשו בידי הא-ל בגלל חטאיהם או חטאי הוריהם. כתוצאה מכך, היו העיוורים נתונים בשפל המדרגה: הדירו אותם ממעגלים חברתיים רחבים, נידו אותם, ולעתים אף השפילו אותו ממש, עד שלעתים הרגו תינוק שנולד עיוור. עיוורים שנותרו בחיים, נגזר גורלם לקבץ נדבות ולחזר על הפתחים.

העיקרון הנזכר לעיל שמקורו בספר בראשית, בריאת האדם בצלם א-לוהים, אף זכה לעיגון מפורש בחוק הישראלי (אכן, בהשמטת המילה א-לוהים!). סעיף 1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, קובע לאמור: "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות".

מכוח עיקרון זה, נקבעה בסעיף 2 לחוק המטרה: "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו".

אכן, יש פער עצום בין ההתייחסות הערכית לאנשים עם מוגבלות לבין היחס אליהם בפועל.
חלק מחכמי ההלכה אסרו על בעלי מוגבלויות לעלות לתורה ולשמש כשלוחי ציבור. זאת, אפילו בעידן המודרני שבו ה"חרש", לקוי השמיעה, בוודאי אינו אותו "חרש" של ימי המשנה והתלמוד, והוא עשוי לתפקד כאחד האדם, ואף להגיע להישגים מדהימים בעולם שמחוץ לבית הכנסת ובית המדרש.

לצד גישות אלה, בולטים חכמי הלכה שבכוח גדולתם וכתפיהם הרחבות, ידעו למצוא בתוך עולם ההלכה מסילות לאנשים עם מוגבלות. רבים מהם, היו רגישים דיים למראה צערם וסבלם, ושמעו את קול זעקתם.

אחד המיוחדים בחכמי ההלכה שעשו גדולות ונצורות בנושא זה היה ר' משה פינשטיין, מגדולי ההלכה בארצות הברית במאה העשרים. כדרכו בסוגיות קרובות, כגון עגונות ומסורבות גט, גם בדרך הילוכו בסוגיה דנן הוא מגלה רגישות מופלאה לכאבו של האדם המוגבל. כך למשל, בהיתר שנתן לעיוור עם כלב נחייה להיכנס עם כלבו לתוך בית הכנסת (דבר שעורר עליו את חמתם של חכמי הלכה אחרים. ראו: "כל איש אשר בו מום לא יקרב? – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ' 25-16).

לא פחות מ"השורה התחתונה", מאלפת היא הרטוריקה שעולה ובוקעת הימנו. גם כאן, הטון לפעמים עושה את המוזיקה ויוצר את כל ההבדל. רטוריקה של רגישות לכאב הזולת והזדהות כנה עם צער הדרתו מחיי הקהילה.

"מוסיקה" זו, של רגישות לכבוד האדם, עולה גם מתשובה נוספת שבה עסק ה"אגרות משה": "הנה בדבר השאלה אם יש פקפוק שלא להניח בית יתומים לקנות בית שנמצא על יד מקווה, בכוונה שיחיו באותו הבית בנות שהן בעלות מום רח"ל, בגופן או ברוחן, משום הדין המבואר בהגהות אשרי 'ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או עובד כוכבים'".

ההלכה המקורית, שנשענת על אמונות מיסטיות שונות, מעוררת קושי בפני עצמה (ולא לחינם אין לה זכר לא בדברי הרמב"ם הרציונליסט). בהקשר שלפנינו, יש בה רגישות מיוחדת. וכבר היו בארץ בשנים האחרונות, לא מעט מקרים, שמקצתם אף הגיעו לבתי משפט, שבהם סירבו אנשים מן הישוב, וביניהם רמי מעלה ונשואי פנים, להתיר בניית "מעון לנכים"  ליד ביתם, שמא הדבר יפריע את מנוחתם, או יוריד את ערך דירתם. תופעה זו נעשתה כה נפוצה, עד שניתן לה אפילו כינוי: "לא בחצר האחורית שלנו" (או באנגלית: NIMBY, Not In My Back Yard).

אכן, לר' משה פינשטיין לא היה ספק בדבר. למרות היכרותו את דברי הרמ"א, הוא מדבר בקול צלול וברור: "פשוט שאין בזה שום פקפוק שאלה, ואין להוסיף עוד חששות על המוזכר שם. ובפרט שבכלל יש הרבה מתירים דברים אלו… וח"ו להקל בכבודן של בנות ישראל יתומות".

ראוי שדברים אלה ישמשו עמוד האש גם בימינו, גם לגופם, וגם לדרך הילוכו הראויה של חכם ההלכה בנתיבותיה של תורת ישראל. יש בהם דוגמא ומופת ליצירתיות בשדה ההלכה והמשפט העברי, שמתמודד עם בעיות השעה, ויכול להן. ברגישות, באומץ לב ומתוך אנושיות.

(אמור תשפ"ג)