לך לך

לא, זו לא טעות.
הציווי "לך לך" מאפיין שני ניסיונות גדולים שבהם נתבקש אברהם אבינו לעמוד. בראשון, הפותח את פרשת "לך לך", נצטווה אברהם: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הציווי השני מצוי בפרשתנו, פרשת וירא, בראש פרשת העקדה: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה".
הדמיון אינו מקרי. הליכה מארץ, והליכה אל ארץ. קו האפיון של אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, הוא ההליכה. לא דריכה במקום אלא הליכה מתמדת, המלווה במחויבות מוחלטת ליעד ולייעוד. לא מנוחה על זרי הדפנה, אלא תנועה בלתי פוסקת (ואולי בעטיה הייתה התנועה המתמדת אחד מסימני ההיכר של "היהודי הנודד" בכל הדורות.
הביוגרפיה של אברהם אבינו מעוררת פליאה בקרב מי שאינו מורגל במקרא. מכיוון שמדובר באבי האומה הישראלית, היינו מצפים לפתיחה רבת רושם של ה"כניסה" שלו לבמת ההיסטוריה. במקום זאת אנו מוצאים תיאור יבשושי, כמעט 'טכני', שבו לצד אברהם "מככבות" דמויות נוספות: "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן. ואלה תולדות תרח, תרח הוליד את אברהם את נחור ואת הרן, והרן הוליד את לוט… ויקח אברם ונחור להם נשים".
יתר על כן: לפי תיאור זה אברהם אינו "הולך" מעצמו אלא כביכול מוּבל בעל כורחו בידי תרח אביו, משל היה חפץ המיטלטל מיד ליד: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען".
איננו שומעים במקרא דבר וחצי דבר על אברהם אבינו נותץ האלילים, גם לא על חיפושו ותמיהתו "היש מנהיג לבירה?" או על "קריאתו" בשם ה' וייסוד האמונה המונותאיסטית, בא-ל אחד.
רק במדרשי חז"ל זכו כל אלה, הסתומים במקרא, להתפרש ובצורה רחבה. עד כדי כך עמומה ראשית חייו של אברהם אבינו, שלפי הרמב"ם (ע"ז א, ג) רק בהיותו בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, ואילו הראב"ד על אתר משיג עליו וקובע, בעקבות חז"ל, שכבר בהיותו בן שלוש שנים עשה כן.
יהא אשר יהא: פשוטו של מקרא מכסה מאתנו את שנות חייו הראשונות של אברהם, וחושף בעיקר את המשכן. בהיותו בן תשעים שנה התבשר אברהם כי ייוולד לו בן, ובהיותו בן תשעים ותשע שנה מל את יצחק בנו. היינו מצפים שבשעה זו, כאשר זכה סוף סוף לראות דור המשך, ינוח אברהם מעט. אך בראשית פרשתנו, מופיע שוב אברהם כפועל ועושה, יוצר ויוזם.
"והוא יושב פתח האהל כחום החום". לפי חז"ל, ישיבה זו לשֵם הבראה הייתה, ביום השלישי למילתו. אך גם אז אין אברהם יושב בטל. "וישא עיניו וירא" – נושא הוא את עיניו החוצה, לראות שמא יוכל למלא משימה נוספת. ואך נגלו לפניו "שלושה אנשים", זרים, שנדמו לו כערביים שאבק עבודת האלילים עודנו על בגדיהם (ראו רש"י על אתר), מיד 'שוכח' אברהם את כאביו, רץ לקראתם, מציע להם לסעוד עמו, ממהר ורץ בעצמו למלא את המשימה.
הדגשה זו, של "הליכה", "ראיה" ו"ריצה" משקפת את מהות הביוגרפיה המקראית. אין היא מכוונת לתיאור היסטורי, כרונולוגי, אלא קובעת יעדים, ערכים ומשימות.
אברהם אבי האומה מלמדנו שיהודי, באשר הוא, "חתום" תמיד לשירות "קבע". מחויב ומצווה. ללכת, לפעול, לרתום עצמו למילוי המשימה, היעד והייעוד.
בשונה מדמויות אחרות אברהם אינו מתואר כ"צדיק", או כ"איש תם יושב אוהלים". הוא מתגייס לעזרת בן אחיו לוט, נלחם ונאבק עם המלכים.
במדרשי חז"ל הובלטה פעילותו והועצמה עוד יותר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". גם זיקתו לארץ ישראל מיוסדת לפי חז"ל (בר"ר לט, ח) על אדני עבודתה, לא על חיי בטלה: "אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור [גבולה הצפוני של א"י], ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (בראשית יב, ז)".
גם בכיוון ההליכה של אברהם אבינו טמון מסר גדול. דרכו של עולם, אדם נמלט מאזור מוכה אסון, מארץ ענייה לארץ עשירה. לא כן אברהם אבינו: הוא יוצא מאור כשדים, מבירת העולם העתיק והולך לארץ לא נודעת, ארץ כנען. אברהם – וכמוהו בניו – הולכים נגד הזרם. "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד, והוא – מעבר אחר". כך, הימים ההם. וכך, בזמן הזה.
(וירא תשעז)