כהן רופא וחשש מטומאת כהנים

"רופא תורן", אחראי על הטיפול השוטף במחלקה בתקופה שמעבר לשעות העבודה, החל מתום יום העבודה ועד לתחילת יום העבודה שלאחריו. הרופא התורן משמש כרופא בפועל ואחראי על הטפול השוטף במחלקה שבאחריותו.

פרשת 'אמור' מצווה על קדושת "הכוהנים בני אהרן" ומצַווה על היבדלותם במעשים, במנהגים, בנישואין ובאבלות. הכוהנים שמרו את משמרת ד'. בידיהם הופקדו מכלול גדול של תפקידים; הקרבת הקורבנות, הוראת העם, שפיטה ושמירת התורה. הכוהנים בבית המקדש עבדו במשמרות. כל משמרת עלתה לירושלים ועבדה במקדש שבוע אחד, ולאחר תום מחזור של המשמרות, החליפה אותה משמרת אחרת של כוהנים, וחוזר חלילה. בימי החגים היתה עבודה רבה במקדש, וכל המשמרות עבדו במקביל. לכל משמרת היה אדם אחראי, הוא ראש המשמר, הממונה על המשמרת כולה. ראש המשמר חילק את המשמרת לבתי אבות, וכל בית אב עבד יום אחד מתוך שבוע עבודה של המשמרת. גם בתי האבות הופעלו על ידי אדם אחד, הוא ראש בית אב האחראי לעבודת היום של בית האב שהוא ממונה עליו. בימי משה החלוקה הייתה ל-8 משמרות בלבד, "משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבע מאלעזר וארבע מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה" (תענית כ"ז ע"א). הוא המספר הסופי של משמרות הכהונה, וזהו גם המספר הידוע ביותר.

בישראל כיום, תורנות של רופאות ורופאים מתמחים אורכת 26 שעות ברצף, לעיתים כמעט ללא הפסקה. מחקרים שפורסמו במדינות בהן קוצר משך התורנויות ל-16 שעות ומטה, נמצא שיפור ניכר הן באיכות הטיפול הרפואי ובטיחות המטופל והן בשיפור גורף באיכות החיים של המתמחים.

הקדושה המלווה את מעמדם הרם של הכוהנים אמנם באה להם מתוקף ייחוסם המשפחתי בלי שהצטרכו לעמול לקבלה, אלא שעליהם לעמול על שמירתה וטיפוחה כל העת. במסכת תענית נאמר, "כל כהן שמכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם – אסור לשתות יין כל אותו היום. במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם – אסור לשתות יין כל אותה שבת" (י"ז ע"א). כלל זה תקף אף לאחר חורבן בית המקדש כפי שמפרש רש"י, "שמא יבנה בית המקדש ותכבד העבודה ויהיה זה צריך לעבוד".

מאחר ולימוד והשתלמות במקצועות הרפואה כרוכים בהכרח בלימוד אנטומיה ופתולוגיה על גוויות, דבר זה נוגע לאיסור על הכוהנים להיטמא למתים, שהוא איסור עשה ולא תעשה מן התורה, ואשר כולל את כל הטומאות המופרשות מן המת, כגון איבר מן המת, דם מן המת, כזית בשר מן המת, עצם כשעורה, הן על ידי מגע ומשא, והן על ידי שהייה באוהל מת.

צדדיה השונים של שאלה זו תלויים בדין טומאת כוהנים בזמן הזה כשאין מקדש. יש הסבורים שאין על הכוהנים בזמן הזה איסור להיטמא למת אף מדרבנן (הראב"ד נזירות, ה', ט"ו), כיוון שהם טמאי מת, ואין הזאת מי חטאת נוהגת בזמן הזה (משנה למלך, אבל פ"ג ה"א, ובשו"ת רע"א תניינא סי' י"ח), ואחרים סבורים, שגם לשיטתו קיים איסור מדרבנן להיטמא (תורת האדם עמ' קל"ו).

רוב הראשונים והאחרונים סבורים שכהן שנטמא ופירש מן הטומאה, וחזר ונטמא, חייב מן התורה (רמב"ם אבל פ"ג).

הרב משה פיינשטיין פסק שאסור לכהן לעבוד בבית חולים, וכן אסור לכהן ללמוד רפואה, משום שגם בעת הלימודים וגם בעת עבודתו בבית חולים ייאלץ להיטמא פעמים רבות למתים. ואף שיש מצווה להציל חיי אדם, מכל מקום ישנם אחרים שאינם כוהנים שיכולים ללמוד (אגרות משה יו"ד ח"ג, קנ"ה).

יש פוסקים שמקלים לעבוד בבית חולים, משום הספק אולי אין שם מת באותה שעה, או שישנן מחיצות שלמות בין האגף של המת לבין מקום עבודת הכהן, אך אין היתר ללמוד את מקצוע הרפואה (שו"ת ציץ אליעזר חט"ז, ל"ג אות ד').

הרב שלמה גורן התיר לכהן אף ללמוד רפואה, ולהיכנס לבית החולים על ידי העצה שיענוד על צווארו שרשת של מתכת שנגע במת או באוהל מת, מכיוון שחרב הרי הוא כחלל, היינו שכלי שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו, וכל עוד הוא נושא את התכשיט הטמא על גופו, הרי הוא כמי שנוגע במת, ועל כן אין הוא מוסיף טומאה כשהוא חוזר ונוגע במת אחר. גישה זו מבוססת על ההלכה, שכהן המחובר לטומאה, והוא מחולל ועומד, אינו חייב על טומאה נוספת, הואיל ולא נסתלק מן הטומאה הראשונה, ואינו נחשב כמוסיף טומאה על טומאתו ובכל אופן הוסיף הרב וכתב שיראי ד' לא ישתמשו בפתרון זה, כל עוד הם יכולים להימנע מלהזדקק לו (ספר היובל לרב מ. קיר שנבלום עמ' כ"ט ואילך, תורת הרפואה עמ' 242-262).

(אמור תשפ"ג)