אל תפריזו עם ה'תודה'

הפרזה באמירת תודה מוזילה את ערכה ומסירה ממנה את הודה

לפסוקים העוסקים בקרבן התודה יש ניחוח ייחודי. מחד גיסא, התורה מניחה שאנו נקריב קרבן תודה: "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה'" (כב, כט) ומצד שני התורה מדגישה "לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ" (שם) ובכך, מותירה את הקרבן כאפשרות התלויה בתחושת הלב שאולי לא תיווצר. ישנו חוסר הלימה בין שני החלקים הללו.

האברבנאל מציע, משום כך, שבנוסף לעצם הציווי ישנה כאן אמירה רעיונית. האברבנאל מחבר את שני חלקי הפסוק ומציע לומר שכאשר נזבח זבח תודה לה' רצוי וחובה לזכור שאנחנו בסופו של דבר ממלאים את רצוננו שלנו – את הצורך האגואיסטי שלנו לומר תודה, מתוך הבנה שהקב"ה אינו חפץ בזבחים ובעולות. האלשיך, ההולך בכיוון פרשני דומה, מחזק את דבריו על ידי ההיקש. בפסוק הסמוך מצווה התורה להימנע משחיטת האם ובנה ביום אחד. אילו ה' חפץ בריבוי קרבנות, לא היה מטיל מגבלות וסנקציות אלא היה משלח כל רסן ומתיר להביא קרבנות ככל שידינו מגעת (אלשיך ויקרא, כח, כב). הפרשנים הללו שומעים בנוסח הפסוק חוסר התלהבות מהבעת תודה בדרך של הבאת קרבנות. על פני השטח הטעם הוא הרצון להתרחק מן הדימוי של הקב"ה כמצפה למתת אדם וכמי שמתפרנס חלילה מאכילת זבחים. אך בעומק העניין משתלב כיוון פרשני זה גם בדברי הנביאים, המזהירים מהנטייה להתרכז בהקרבת קרבנות כמסלול נוח המאפשר לחמוק מן השאלות המהותיות החשובות הקשורות בהנהגות בחיי המעשה.

קריאה אפשרית נוספת המופיעה במפרשים מעבירה את המשקל לפסוקים שבהמשך, שמגבילים את משך האכילה של התודה. לפי קריאה זו, ההדגשה אינה על מידת העידוד והשמחה בקרבנות תודה אלא על הצעת מסלול מעשי לבטא בו את הרצון הזה: "ביום ההוא יאכל, לא תותירו ממנו עד בוקר" (כב, ל). לפי קריאה זו התורה ניטראלית ביחס לעצם הבאת הקרבן. כל שהתורה מציעה הוא לפתוח את הדלת בפני מי שמבקש להביא קרבנות מרצונו האישי ולהציע לו דרך מוכרת ורשמית לעשות זאת. על דרך הדרוש מביע הרב מנשה קליין את אותו רעיון: "'וזה לרצונכם תזבחוהו' לדעתכם זבחו כלומר מה שהוא רצונכם ודעתכם לעצמכם את זה תזבחו לה' ית"ש" (שו"ת משנה הלכות, חי"ג, סי קמט). כלומר, הרצון צריך להירתם למסגרת. על האדם לדכא את רצונו לחרוג ממנה ועליו להכפיף אפילו את כמיהתו לומר תודה, למערכת הכללים שמוצעת לפניו. תפיסה זו כמעט מנוגדת לתפיסה הרעיונית שהובעה באברבנאל ובאלשיך.

ניתן להציע קריאה אחרת בפסוק. בהקשבה ראשונה נשמע שטמונה בפסוק הזה פנייה דידקטית. כזו שאמורה להזכיר לנו את החובה לומר תודה, 'ברצותנו' כמובן. כביכול הקב"ה מלמד אותנו דרך ארץ ושואל בטון ילדותי "מה אומרים?!" (ומצפה ל"ת-ו-ד-ה"). עולה מכך שהפסוק מבטא חובה נימוסית. חובה זו אולי אינה עומדת בקריטריונים הלכתיים קשוחים של מצווה מן התורה אבל איננה וולונטרית לחלוטין (ראו מלבי"ם לפרשתנו). התודעה היא תודעה מורכבת: בחלק ניכר מהמקרים התחושה שיש לומר תודה מתרחשת בנסיבות של תלות. כשאדם מרגיש שחייו תלויים לו מנגד והוא נתון במתח עצום, הרי כשמשתחררים הלחצים בסופו של דבר, ומוסר האיום, האדם מרגיש הקלה וצורך לומר תודה. באופן עקרוני, מצבנו הקיומי הוא כזה שאנו נדרשים לחוש הכרת הטוב בכל רגע ורגע. שהרי מצד האמת חיינו תלויים לנו מנגד ואין נשימה ונשימה שאיננה ניתנת לנו מתוך הכרעת דין. עם זאת, אנחנו חיים בדרך כלל במצב של הדחקה ומעדיפים לזכות בחיינו כדבר המובן מאליו, ולא להכיר בנס ובה בעת באיום המתמיד שעמו. ועל כן, אנו גם מפסידים את התחושה ש"אין אנחנו מספיקים להודות לך ה'".

לחידוד האפשרות הפרשנית הזו ניתן להיעזר בכיווני הפרשנות האחרים. הפרזה באמירת תודה מוזילה את ערכה ומסירה ממנה את הודה. על כן, יש מקום לא רק לחייב ולהוביל לדרך חינוכית שבה יש מקום לאמירת תודה, אלא גם להצביע על העיתוי הנכון לכך. בסופו של דבר, ה' לא חפץ בעולות וזבחים, בתודות ובתשורות, חגיגות ופסטיבלים. כי 'לא ברעש ה".

(אמור תשפ"ג)