ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)
על הפסוק במגילה "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה…" מובא ברו"ר ג, ו: "(משל) לפרה כודיינית (עובדת קשה) שהיתה עומדת בשוק. // אמרין למרה (לבעליה), מה עיסקא דהדין תורתא (של פרה זו)? // אמר, רדיינית היא, משוה תלמים היא. //אמרין, אם רדיינית היא, משוה תלמים היא, אילין מכותא דאית בה, מה אינון (המכות האלו שיש בה, מה הן)? כך – אם נעמי אני, למה המר שדי לי מאד?".
אם הפרה כל- כך טובה, מדוע היה צורך לתת לה מכות? כך – אם נעמי אני, למה המר שדי לי מאד? אם מעשי נעימים וטובים, מדוע הגיעו לי אותן מכות? בהצגת הדברים כך, אין טענה והתרסה, אלא קבלת הדין. הדין כנראה הגיע לי, ואני אכן איני נעמי – מעשי אינם טובים כפי שנוטים לחשוב. באופן הנראה לעין, הגמול נראה לא צודק. נעמי מוכנה לקבל אותו ככזה. המשל מעיד, באופן מובלע, גם על ההשפלה שבעמידתה של נעמי אל מול הנשים. היא ניצבת בפניהן, כמי שעומדת למכירה בשוק, נתונה לעיניהן הבוחנות ולשאלותיהן של המתבוננות.
במשל זה, כמו במשלים רבים אחרים, ניתן למצוא חוסר התאמה בין פרטים שונים במשל ובנמשל: במשל, הצופים / קונים הם ששואלים על המכות, בנמשל נעמי עצמה היא המעלה את היותה "מרה" ולא "נעמי". מכך עולה, שההנחה שהמכות הן דבר שהגיע לנעמי מידי בעליה, ומהוות גמול צודק, היא אפשרות מובלעת גם בדבריהן של הנשים, ומהווה ניסיון שלהן לשפוט אותה.
במשל, הבעלים הוא שמונה את שבחי הפרה, בנמשל (ובהשלמה עם דברי הנשים במדרש), הנשים הן שמזכירות את עברה המפואר. גם כאן מכיל הפער משמעות מובלעת: הקב"ה בעצמו מעיד על נעמי ש "רודיינית היא משווה תלמים היא". אין זה רק מצבה בעבר, כפי שזוכרות אותו הנשים. למרות אותות הסבל הניכרים בה, היא עדיין מוערכת על-ידי בעליה – הקב"ה. למרות האפשרות המועלית על ידה, או במובלע על-ידי הנשים, שמצבה בהווה הוא גמול על חטאיה, עדותו של ה"בעלים", הקב"ה, בעינה עומדת. היא נעמי, מעשיה נעימים, גם אם חזותה וסבלה – מרה. מתוך דברים אלה, עולה השאלה של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" ושל הגמול הפיזי הנראה לעין בעולם הזה, ושאינו תואם תמיד את הבנתו הפשוטה של האדם.
הדרשה לפסוק, מסתיימת בדברים הבאים: "לפי שבעולם הזה וי"י ענה בי אבל לעתיד לבא מה כתיב? וששתי עליכם להטיב אתכם ונטעתים" (ירמיה לב: מא). בעולם הזה, או בעתיד הנראה לעין "שדי המר לי מאוד" אך לעתיד לבא, או בעתיד הרחוק (האישי), התמונה מתהפכת.
(נשא – שבועות תשפ"ג)
