פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מוקדה של פרשת תרומה ניצבת בניית המשכן והשראת השכינה. אגב כך, מופיע לפנינו ים אינסופי של מידות ושיעורים. מפרט טכני עשיר, שנראה כיורד עד לרמת הבלוקים והבלאטות, הקאנטים והדיבלים, השפכטל והשליכטה, הטיח והשפריץ. לעומד מן הצד נראות לעתים פרשיות אלה כמילון לשיפוצניקים מתחילים, או כספר "עשה זאת בעצמך".
עיון בתורה ובפרשניה מלמד שהדגשת הפרטים המייגעת לא באה לחינם. היא נועדה לבטא עקרונות יסוד בתורת המשכן היהודי. כך, למשל, מיקומה של פרשה זו בסמוך לפרשת משפטים, שאף היא גדושה בפרטים, אך כאלה הנוגעים לנורמות וחוקים בתחומי משפט שונים. סבי, הרב מרדכי הכהן ז"ל, בעל "על התורה", נתן טעם בדבר וכתב שהקדימה תורה פרשת "משפטים" לפרשת "תרומה" ללמדנו כי רק תרומה הבאה מנכסים כשרים, ממון שנרכש בצדק ובמשפט, "גלאט כושר" ו"גלאט יושר", רצויה היא לפני הקב"ה, אבל תרומה הבאה מנכסים שנרכשו בגזל ובעוולה, על ידי נישול וניצול, פיגול היא ואינה רצויה לפני הקב"ה.
ושמא בשל כך ביקשה התורה שהמשכן ייבנה מדמי מחצית השקל שמקורם ב"כל איש אשר ידבנו לבו", שפיו ולבו שווים, ולא הסתמכה על תרומות גדולות של כמה עשירים. פיזור התרומות יבטיח שעיקרו של משכן ייבנה מתרומות כשרות, מכסף שהושג ביושר, ולא מממון רב שהושג בדרכי רמייה.
לשאלה זו השלכות רחבות היקף, מבחינה משפטית ומוסרית, על תחומי חיים שלמים. כך, למשל, במשפט האזרחי בן ימינו, רווחת גישה שלפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", ואין אדם יכול לבסס תביעה בבית משפט על מעשה לא חוקי שנעשה. לעומת זאת, לפי גישת המשפט העברי, אין בכוחה של אי חוקיות לפגום לא בתוקפו של חיוב חוזי, לא בתוקפו של מעשה קניין ולא בתוקפה של פעולה משפטית כלשהיא, בין אם הפעולה המשפטית גופה אסורה (כגון שימוש בכסף שמקורו בעסקת ריבית, מעשה שוד או הימורים בלתי חוקיים), ובין אם אי החוקיות אגבית בלבד (לסוגיה זו הקדיש א' שוחטמן את חיבורו המקיף, "מעשה הבא בעבירה", ירושלים תשמ"א).
אכן, בוודאי שאין בכך להכשיר את העבירה מלכתחילה, ולהעלותה על נס רק בשל ייעוד רווחיה למטרה צודקת. המטרה הטובה, גם במקרה זה, אינה מקדשת את האמצעים. ואמנם, במקרים שונים הורו חכמים על פקיעת תוקפו המשפטי של מעשה אסור, למרות שמעיקר הדין תוצאותיו תקפות.
דילמה זו היא נחלת מוסדות ציבור רבים שמקיימים פעילות עניפה למטרות ציבוריות וחברתיות. נדבנים עתירי הון, שלעתים מקור עושרם מפוקפק למדי, בלשון המעטה, הן מבחינה משפטית והן מבחינה מוסרית, מבקשים ל"הלבינו" באמצעות תרומות נדיבות למוסדות דת, חינוך, רווחה ותרבות. עקב המצוקה התקציבית שבה הם נתונים, בוודאי בעיתוי של משבר כלכלי גדול, מתפתים מוסדות אלה להעלים עין ממקור התרומה ומקבלים אותה. יתר על כן, עקב הפיתוי הגדול שבקבלת מימון נדיב, לא אחת אף סומכים לקבלת התרומה חגיגה גדולה שמפארת ומשבחת את הנדיב הגדול ומפעלותיו, משל היה צדיק הדור, מופת ודוגמא לכל.
עיון בסוגיה זו חושף את המתח החריף שקיים בין צו המוסר, שאוסר על קבלת תרומה זו תוך "הכשרת" החטא ו"הלבנת" העבריין, לבין הגישה הפרגמטית שנקטה בתרגילי "כביסה" שונים ומגוונים כדי להכשירו. דומה, שלדידה של תורת ישראל, השראת שכינה אינה יכולה להיות פרי של מעשה לא כשר, ואפילו הוא "חוקי" מבחינה פורמאלית. "קדושה" ו"טהרה" אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם מעשה שנפל בו פגם חמור, כגון מעשי רמייה, עוול וניצול.
ביטוי חריף לכך נשמע בסירובו של שמואל לקבל את קורבנו של שאול, שביקש להקריב צאן ובקר שנלקח, בניגוד לצו ה' משלל עמלק (שמואל א, טו, כא-כג): "וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ".
במהלך הדורות התלבטו חכמים בעצם ההיתר ליטול צדקה מעוברי עבירה. עיון בספרות ההלכה מגלה שהדוחק הכלכלי, גרם לעתים קרובות, לחיפוש אחר דרכים עוקפות שילבינו את החטא ויכשירו את החוטא. ברם, כמו בתחומי הלכה אחרים, עיקר הדיון מתמקד בעבירות שעניינן מצוות שבין אדם למקום (כגון עבודה זרה וחילול שבת) ולא במצוות בין אדם לחבירו (כגון גזל, הונאה, עושק וניצול). מציאות זו מעוררת מחשבות נוגות ביחס שבין הון, מוסר ומשפט, כאשר הפן הכלכלי גובר לעתים על ערכי מוסר בסיסיים, ודוחק אותם לפינה מוסתרת.
(תרומה תשסט)
