פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מעטים הם הקטעים בתורה שבהם הדרמה מגיעה לפסגות כה גבוהות כמו בסיפור פגישתם של יוסף ואחיו. לאחר שנים של ניתוק, רוויות קנאה ושנאה, משטמת עולם שנראית ככזו שלא ניתן להתגבר עליה מגיע רגע האמת.
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה".
יוסף, המשנה למלך, שליט כל יכול, בן אובד שהצליח להיטמע ולהתבולל בחברה המצרית הגבוהה, "סלף מייד מאן", איש עסקים מצליחן וקשוח שזה עתה רואה את התגשמותם של חלומות נעוריו. אחיו משתחווים לפניו אפים ארצה. הוא יכול לעשות להם כטוב בעיניו. לנקום בהם על התעללותם. ל"החזיר להם" משהו על החשבון הארוך שיש לו עמם: השלכתו הבורה, מכירתו למדיינים, שבתו בבית הסוהר. שנים של כאב וסבל.
אך יוסף "אינו יכול עוד". מה פשרו של "חוסר איפוק" זה?
הפרשנים נחלקו בדעותיהם. רש"י, "הסנגור הגדול", מפרש שרחמי יוסף נכמרו על אחיו. יוסף לא היה יכול לסבול את המחשבה שאחיו יתביישו בפני המצרים בהיוודעו להם.
לעומת זאת, הרמב"ן נוטה לדרך אחרת. לדידו, גם בשעה זו לא מיהר יוסף למחול לאחיו. לנוכח הלחצים הרבים שהפעילו עליו כל "הניצבים עליו", לא היה יכול יוסף עוד "להתחזק לכולם", לעמוד בנטל. יוסף "נשבר" ומחליט להיענות לתחנוני האחים. לפי פירוש זה, אפשר שהוצאת "כל הניצבים" לא נועדה לשֵם האחים אלא לשֵם יוסף, כדי שלא יראו המצרים שלבו של המנהיג האדיר נכנע ונמס למשמע כמה קולות תחנונים.
הרשב"ם, נכדו של רש"י, הולך בדרך שלישית. לדידו, מאבקו של יוסף אינו עם המצרים, גם לא עם האחים, אלא עם עצמו. ברגע האמת יוסף אינו יכול עוד 'להתאפק'. במקום נקמה הוא מבקש פיוס. במקום חרב, שנאה, ריב ומדון, הוא מחפש יד מושטת לשלום. פיוס, סליחה ומחילה.
"ולא יכול יוסף להתאפק", מפרש הרשב"ם: "עוד. כי עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו, כמו שכתוב "ויתאפק' ויאמר שימו לחם". לפי פירוש זה,
עד כה יוסף שמר הכל "בלב". משל ברוחו. הפנים את רגשותיו. לא החצין אותן. גילה שליטה עצמית מופלאה, כיאה לשליט כביר כוח ועוצמה.
אך לא עוד. כעת מגיע יוסף לצומת דרכים שבה אין הוא יכול עוד להסתיר את רגשותיו. וכמו בשיר הילדים "אמא אמרה לדני" גם אצל יוסף "זולגות הדמעות מעצמן", ו"הקול נשמע בית פרעה".
ברגע האמת 'צפנת פענח' המצרי הופך ל'יוסף' העברי. השליט שלבו אטום למראה אנשים רעבים, איש קר מזג, המסוגל ל"קנות את כל הארץ ואנשיה לפרעה", הופך להיות פתאם איש רך. סלחן. רחמן. הוא מבטיח לאֶחָיו חסד, לא נקמה. יוסף מבקש 'לשים פס' על העבר. למחוק אותו.
האחים אינם מאמינים. הם ממשיכים לחשוש שמא יוסף שומר להם טינה בלבו. שפיו ולבו אינם שווים. שפיו מלא רחמים, אך לבו מבקש נקם. אך יוסף כבר נמצא במקום אחר.
במקום דיאלוג התגובה הראשונה היא מונולוג. לא דו שיח בין אחים אוהבים אלא נאום ארוך של יוסף, שאינו נענה בדיבור מקביל של אחיו.
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה".
יוסף "אומר" – לשון רכה (בניגוד ל"דיבור") שלוש פעמים, אך נענה בהלם ואֵלם, שתיקה רועמת של אחיו. הוא לא מתייאש אלא ממשיך בניסיון לפייסם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
פיוס גדול זה מוצג בהפטרת השבוע בדברי הנביא יחזקאל כפיוס שאינו רק לשעה אלא לדורות. שני ה'עצים' – "בית יוסף" ו"בית יהודה" – הופכים להיות אחד.
יש מריבות ומלחמות בעולם שנמשכות שנות דור. יש מעשים שאינן ניתנים למחילה. יש מאורעות שלעולם לא יישכחו. יש גבול גם לסלחנות. אך יש לכל אדם רגעים שבהם מוטלת עליו החובה – והזכות – לסלוח.
כמאמר בן זומא: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו!". לא ה"כובש", לוחץ אחרים ומשתלט עליהם, אלא "הכובש את יצרו", סולח ומוחל.
(ויגש תשע"ו)
