קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)אני זוכר את היום ההוא.
בא אליי הזקן העברי – עיניו אדומות, לבושו קרוע, קולו חנוק. הוא אמר בקול רועד: "גר ותושב אנכי עמכם. תנו לי אחוזת קבר ואקברה את מתי מלפניי".
לא הבנתי אותו. מה הבהילות? הרי היא כבר מתה. אצלנו, כשאדם מת – הוא מת. מניחים אותו לאדמה או משאירים לגורלו. מה פתאום קבר פרטי, חלקת אבות, חפירה באבן, טקסים, מילים?
אבל הזקן דיבר על קבורה כמו שאדם מדבר על חיים. כמי שרוצה לשמר זיכרון, לנטוע שורש בארץ שלא שלו. ואני, עפרון – בן לתרבות אחרת – ראיתי בזה רק עסקה. אמרתי לו: "נָתַתִּי לְךָ הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, לְךָ נְתַתִּיהָ".
אבל האמת? שיקרתי. לא התכוונתי לתת דבר. רציתי כסף – והרבה. כשעמד מולי אדם שבור, מוכן לשלם כל מחיר, ראיתי הזדמנות. כמו כל סוחר, ידעתי לזהות רגע של חולשה. לא העליתי בדעתי שהבנים של הבנים של אותו זקן, אלפיים שנה אחר כך, אחרי ששרדו אינספור נדודים, עדיין יאמינו באותן אמונות "נאיביות".
ואני נחרד. אתם חיים בעולם שבו חולשה היא מטבע עובר לסוחר. אברהם שלכם עדיין עומד מול מערת המכפלה – רק שהפעם מולו לא עפרון החיתי, אלא אויב שמנצל את כאבו, מתמקח על כל שבוי, על כל גופה, מעלה מחיר, משפיל, משחק בכבוד המת ובכבוד החיים.
ואני, עפרון החיתי, פתאום מבין. המו״מ ההוא לא היה רק על מערה – הוא היה על דמותו של האדם. אברהם קנה בכסף מלא לא רק אדמה, אלא דרך חיים: שגם מול מוות – לא מתמקחים על כבוד. שלא משתמשים בגופה כקלף מיקוח. שקוברים את מתינו. כי אנחנו עם שמקדש את החיים.
