הרב שי פירון"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית י"ג י"ז)
אברהם אבינו היה המטייל הראשון. אלא שנחלקו המפרשים אם פסוקנו הוא מצווה, המורה לכל יהודי להלך בארץ לאורכה ולרוחבה או שמא המלצה, דבר רשות. בתלמוד הובאה מחלוקת בין ר"א לחכמים (ב"ק, ק, ע"א). לדעת ר' אלעזר קונים את הארץ באמצעות הליכה לאורכה ולרוחבה. לדעת חכמים: "משום חביבותא דאברהם, כדי שתהא נוח לכבוש לפני בניו". וכך נפסק: להילוך בארץ אין משמעות קניינית אבל הוא ביטוי לחביבותה של הארץ.
טיול בארץ, כשספר התנ"ך בידינו, הוא כלי עמוק ומשמעותי לחיזוק הקשר שלנו לנופיה ולרגבי אדמתה. זאת ועוד, ההליכה בשבילי הארץ, כשספר התנ"ך בידינו, 'מחיה' גם את התנ"ך…
ב– 1908 כתב המחנך ב"צ מונסון, מורה בגימנסיה הרצליה: "בעת לימוד החלק ההיסטורי צריך מפת ארץ ישראל". חוקר התנ"ך יוסף ברסלבי תיאר באופן נרגש את ביקורו בסביבת היישוב צרעה: "עם שחר עמדתי בחצר הרטוב לחזות בנוף הנשקף מן המושבה. מאחד הפתחים יצא איכר, הצביע על כפר ערבי בראש ההר מנגד ועל קבר קדוש בצדו של הדקל, והסביר: 'שם צרעה, מולדת שמשון הגיבור'… בקשתי להביא תנ"ך. הספר נפתח, כאילו מאליו, בשפטים פרק י"ד המתחיל במילים: 'וירד שמשון תמנתה'".
בספרו שושנת יריחו כתב עמוס קינן: "אני מספר את כל הדברים באלה, מפני שבארץ צריך לטייל לא רק עם צידנית אלא גם עם התנ"ך. כי התנ"ך צועק כאן מכל גבעה, כי שום דבר לא השתנה כאן, והכל כתוב בתוך הנוף, אם רק מתבוננים בו" (עמוד 257).
נרחיק עדותנו לתיאור מקסים של ג'יימס פין, הקונסול הבריטי באמצע המאה ה- 19: "בלי התנ"ך אין הירדן אלא נחל שלא יצלח לשיט, התבור הוא הר מעוגל שגובהו הבדוק כך וכך אמות, ובית לחם אינה אלא כפר נעים בדרומה של ארץ ישראל. אולם, על רקע התנ"ך מה גדולים הם, ומה המשמעות הנעשית למקומות אלה". דברים אלה השפיעו על כתיבתו של יורם טהר לב בשירו הידוע: "קום והתהלך בארץ
בתרמיל ובמקל/ וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל// יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה/ היא תקרא אותך אליה/ כמו אל ערש אהבה// זאת אכן אותה הארץ/ זו אותה האדמה/ ואותה פיסת הסלע
הנצרבת בחמה/ ומתחת לאספלט לבנייני הראווה/ מסתתרת המולדת ביישנית וענווה".
אולם, המסע עם התנ"ך נועד לא רק כדי להתוודע אל האתרים ההיסטוריים, להתפעל מצעידה באזורים בהם אירעו הפלאיים שבאירועים, במקומות שבהם נתעצבה ההיסטוריה האנושית בכלל והיהודית בפרט. הטיול נועד לשאוב השראה לחיינו כאן ועכשיו. כיצד ייתכן שבתוך השיח על צדק חברתי, לא משתמשים בדבריו של ישעיהו ("יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם")?, כיצד ייתכן שדברי הנבואה אינם מהווים השראה לדיון על שחיתות שלטונית ("שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים")? כיצד ייתכן שהצלחתם של טיולים שנתיים תלויה באטרקציות, בלינה ובאוכל?
אם נקלף את הציניות, את התחושה שהמילים הללו עבשות ומיושנות, צריך שנאמר את האמת: אנו מטיילים לאורכה ולרוחבה של ארץ התנ"ך. כל מטר הוא פסוק, כל אזור הוא אירוע היסטורי המהווה השראה לעיצובו של העתיד. כן, אני יודע. מקהלת ההדתה תאמר: "כפיה דתית". אז הבה נלך אצל מאיר שלו, שהשקפות עולמנו שונות, אף שהתנ"ך הוא נר לרגלי שנינו: "הורי טיילו אתי בין צרעה ובין אשתאול להראותני את מקום הולדתו של שמשון; נמל יפו ממנו נמלט יונה תרשישה מפני א-לוהיו; …שמואל, יוסף, אליהו ויונתן היו גיבורי ילדותי לא פחות מקפטן נמו, אמיל ומוגלי". הרי לך "קוּם הִתְהַלֵּךְ". (לך לך תשע"ח)
