הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשתנו פותחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם אבינו. אובדן של קרוב, פוגע בתחושת הזהות של האדם. הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נקרע ממנו.
נחלקו הדעות בעניין תוקפה והיקפה של מצוות האבלות. הרמב"ם כתב שהאבלות היא מצוות עשה מן התורה ליום אחד שהוא יום המיתה והקבורה. משה רבינו הוסיף ותיקן שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה (רמב"ם הל' אבל פ"א ה"א).
ההלכה קבעה שאסור לחולה אבל להחמיר באבלות בדבר שיקלקל בריאותו, ואפילו חולה שאין בו סכנה, "…ודע כי החולה אסור לו להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו ואפילו חולה שאין בו סכנה יזהר מישיבה על הקרקע או לילך יחף אם תתקלקל בריאותו ע"י זה ורק ישמור בדברים שלא יהיה קלקול לבריאותו" (ערוך השולחן יו"ד של"ז ג'). וכן, אין מודיעים לחולה על מות קרוביו "… שמא תטרף דעתו עליו. ואין קורעין חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין בפניו, שלא ישבר לבו ומשתיקין את המנחמין מפניו" (יו"ד של"ז א'). ואם החולה שואל אודות קרובו, יאמרו לו שהוא חי, ואם נודע לו אין קורעים את חלוקו. ואף אם הוא מטושטש מחמת חוליו, שאינו מרגיש מה שעושים לו, אין קורעים בפניו שמא ירגיש… (ש"ך שם ס"ק א'), ומשתיקים את המנחמים מפניו. חולה שהיה אנוס בימי אבלו, ולא נהג אבלות שבעה, ואחר כך הבריא, מחלוקת הפוסקים כיצד ינהג. יש הסבורים, שדי במה שנהג מקצת אבלות, למעט בענייני שמחה ותספורת וכדומה, ואין צורך לחזור ולנהוג מנהגי אבלות, שהצער פוטרו (ערוך השולחן יו"ד הל' אבלות שצ"ו ג') על כן, אם הבריא בתוך שבעה, גומר הימים הנשארים, וכן תוך שלושים, גומר הימים הנשארים, ואינו צריך להשלים הימים שעברו בחוליו (מ"ב תקמ"ח ס"ק נ"ג). יש הסבורים, שאם קם מחוליו בתוך שלושים צריך לנהוג שבעה כדין, מיום שהבריא (נחלת שבעה, חלק התשובות סי' ע"ג, שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שמ"ב). יש מי שחילקו בין חולה שמחמת מחלתו לא היה שפוי בדעתו ולכן לא נהג אבלות, או שלא נודע לו על אבלותו בימי מחלתו, שאז אם הבריא בתוך שלושים צריך למנות שבעה ושלושים מיום שהבריא, אבל אם היה בדעתו להתאבל, אלא שמחמת חולשתו לא יכול היה לנהוג אבלות, הרי זה כקיבל עליו אבלות לפי יכולתו (ערוך השולחן יו"ד הל' אבלות סי' שצ"ו סעי' ג').
(חיי שרה תשע"ט)
