כפיית הר כגיגית או 'נעשה ונשמע'?

 

לאחר נס פורים נשאר בהם רצון נקי מיצר הרע לעשות רצון אביהם שבשמים, ואז חזר גם הגוף וקבל את התורה מרצון

בקבלת התורה ע"י עם ישראל אנו מבחינים בשלושה שלבים: הראשון הסכמתם של ישראל לקבל את התורה באומרם 'נעשה ונשמע'. השלב השני כפית התורה על ישראל בהתייצבם בתחתית ההר כשכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו פה תהא קבורתכם. והשלב השלישי בימי מרדכי ואסתר שחזרו וקבלו את התורה ברצון ככתוב: "קיימו וקבלו היהודים עליהם". על כפית ההר כגיגית אמרו בגמרא) [שבת פח א] "מכאן מודעה רבא לאורייתא" – וכוונת הגמרא היא – "שאם יזמינם לדין: למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם? יש להם תשובה: שקיבלוה באונס" [רש"י]. ועל זה אמר רבא: אעפ"כ "הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: 'קיימו וקבלו היהודים' – קיימו מה שקבלו כבר". [אגב, 'קיימו' מקביל ל'נעשה', ו'קבלו' מקביל ל'נשמע' וגם כאן הקדימו נעשה לנשמע].

התוס' (וגם המהר"ל בעקבותם) שאלו: מדוע היה צריך לכפות עליהם את ההר לאחר שקודם לכן כבר הסכימו ברצון לקבל את התורה באומרם "נעשה ונשמע"? והנה לפי תירוצי התוס' והמהר"ל: במתן תורה הכפייה הייתה כוללת את כל מה שכבר קבלו עליהם באמירת 'נעשה ונשמע', ולפי דבריהם גם הקבלה החוזרת מרצון בימי האחשורוש, גם היא היתה כוללת את כל קבלת התורה כולה.

אבל במדרש תנחומא  [פרשת נח, ג] יש הבדל בין הכפייה בהר סיני לבין הקבלה המאוחרת בימי אחשורוש, ה'נעשה ונשמע' שאמרו במעמד־הר־סיני היה רק על תורה־שבכתב שאותה קבלו מרצון, ואילו כפיית־ההר־כגיגית היתה על תורה שבע"פ שאז במעמד הר סיני עדיין הייתה קשה עליהם, ואילו בימי אחשורוש, כשחזרו וקבלו ברצון, היתה הקבלה החדשה של תורה־שבע"פ, שהרי תורה שבכתב כבר קיבלו ברצון במעמד הר סיני.

בדרך זו, שהיו שתי קבלות שונות של התורה, אחד במעמד הר סיני ואחד בימי אחשורוש, הולך גם הראי"ה [עולת ראיה ח"א עמ' תמ], אלא שהוא מיישב את הסתירה בשתי חלוקות אחרות: 'נעשה ונשמע' במעמד הר סיני אמרו רק הנפשות, החלק הרוחני של האדם, כי הן הרי נהנות מהאור העליון של התורה, ואדרבא זהו רצונם וכבודם לקבל עליהם עול תורה ומצוות (עיין ברמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ). ואילו כפית ההר כגיגית היתה לגופים, שישראל במצרים שקעו שם במ"ט שערי טומאה ואך עתה יצאו משם ובמעמד הר סיני לא נתקנו עדיין לגמרי הגופות מטומאתם, ולכן אז עדיין לא היו הגופים נכונים לקבל עליהם עול תורה והיה צריך לכפות עליהם את ההר. [דוגמא לדבר מוצאים אנו בפירוש חז"ל [סנהדרין סג ב] על הכתוב: "בוכה למשפחותיו" – "על עסקי משפחות, יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" וכמו שפירש רש"י: "שהיה יצרן תוקפן על עריות, אמרו: נפרוק עול תורה מעלינו ואל יוכיחו אותנו על העריות, אבל על עכו"ם לא תקפן יצרן"] ועל כן היה צריך לכפות אז על הגוף את קבלת התורה.

מצב זה השתנה בימי מרדכי ואסתר, כאשר נגזר השמדה על הגוף היהודי להֵיהרג ולהִישמד ביום אחד, גזירה שהביאה על היהודים זעזוע וטלטלה כזו – מה שכל הנביאים שקמו לישראל לא הצליחו לחולל בעם ישראל, שעל זה אמרו במסכת מגילה [יד א]: "גדולה הסרת טבעת (של אחשורוש) יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב" – ואז, כשהמן הרע ביקש לשלוט בגופם להשמידם, שחה לעפר נפשם  וה' היה להם לישועה ופדה את גופם מהכוחות הרעים, אז לא נמצא בהם רצון אחר כי אם בלב אחד לאביהם שבשמים, ואז גם הגוף הסכים לקבל את התורה ברצון. [כמו שאנו מוצאים בבקשתו של רבי אלכסנדרי [ברכות יז א]: "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב? שאור שבעיסה (יצר הרע שבלבבנו – רש"י) ושעבוד מלכויות – יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך"].

ולכן, לאחר נס פורים נשאר בהם רצון נקי מיצר הרע לעשות רצון אביהם שבשמים, ואז חזר גם הגוף וקבל את התורה מרצון.

(נשא – שבועות תשפ"ג)