חג השבועות: חג האחדות והאחריות ההדדית

איפה יש עוד עם שכ"כ הרבה אנשים הולכים כשהאמת בכיסם, וכולם משוכנעים שכל הצרות נובעות מכך שלא שומעים בקולם, ושאם הם ינהלו את העניינים העולם כולו יהיה גן-עדן עלי-אדמות?

 

בקרוב נחגוג את חג השבועות, הרגע המכונן בהיסטוריה של עם ישראל בשעה שעם-ישראל עמד למרגלות הר-סיני והתכונן לקבלת התורה. הדבר קרה לפני 3,318 שנים. התורה מתארת זאת במילים: "ויחן שם ישראל נגד ההר", ומפרשים חז"ל: "ויחן – לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד".

בדרך כלל, כאשר התורה מתייחסת לאומה, היא עושה זאת בצורת 'רבים', וכך גם לגבי עם ישראל. ניתן למצוא לדבר ביטוי בחומש שמות (פרק י"ט פס' ב') בו הפסוק מספר על מסעותיו של עם ישראל "וַיִּסעו… ויבואו… ויחנו" – והכול בצורת רבים. אבל, כאשר התורה מתארת את מצבו של עם ישראל במעמד של קבלת התורה היא אומרת זאת בלשון יחיד: "וַיִחַן שם ישראל נגד ההר" – עם ישראל חנה אל מול ההר כאיש אחד. בהגיעם אל הר סיני, משתנה פתאום ההתייחסות לעם ישראל ועוברת מצורת 'רבים' לצורת יחיד. מבאר רש"י – "כאיש אחד, בלב אחד" – במטרה משותפת ובשאיפה אחת.

משתמע מכך, שהאחדות הייתה תנאי הכרחי לקיומו של מעמד הר סיני. אירוע בעל השפעה אדירה כל-כך, יכול להתקיים רק מתוך אחדות מלאה.

אחדות יהודית נפלאה זו, קשורה לאהבה ודאגה ליהודים בכל רחבי העולם. היא מתייחסת ל"להיות חלק ממכלול אחד נפלא". היא לא קשורה למחילה או לגינוי. אין בה הערצה או הסכמה, אלא קשר, חום והבנה, שמעל לכל אנו אומה אחת – הערבים זה לזה.

אחדות יהודית נוצרת מתוך הבחנה במשותף לנו. חוסר אחדות עולה מההתמקדות בשוני.

ההבדל המהותי הוא – האם אני רואה בזולתי עוד נשמה שעמדה יחד איתי למרגלות הר סיני, או שאני רואה מישהו שונה ממני, שאופן לבושו וסגנון דיבורו שונים משלי? ככל שנתמקד יותר ב"עד כמה אנחנו שונים", כך נתרחק יותר. בעצם, אנו לומדים, שאחדות יהודית, היא יותר מהרגשה טובה או סלוגן מוצלח. זהו יסוד קיומו של העם היהודי. "כל ישראל ערבים זה לזה". העם היהודי קשור יחד כאחד, ולכן אנחנו אחראים זה לזה, בדיוק כמו אחים ואחיות.

המשל במדרש, מספר על אדם שהתאכסן בספינה. בעודו שוכב בתאו, שמע דפיקות בלתי פוסקות מהתא השכן. הוא נכנס לחדר הסמוך והזדעזע לגלות, שהשכן אוחז גרזן בידיו ופוער חור גדול בדופן הספינה. כשהתחיל להסביר בבהלה, אודות הסכנה והאסון הצפוי, נענע השכן בראשו והחל לצחוק. "אל תדאג", הוא אמר בעודו מניף שוב את הגרזן, "אני עושה את החור רק בתא שלי!".

האחדות היהודית בלתי נמנעת והיא היוצרת אותנו לעם. היא העושה אותנו לפרטים בתוך המרקם השלם.  וגורמת לנו להיות לחזקים יותר, טובים יותר ולמעמיקים יותר.

היהודים הם עם מיוחד במינו. אצלנו, יותר מבכל עם אחר, לכל אחד ואחד דעה משלו. כל אחד ואחד משוכנע שבידו המפתח לכל הבעיות. איפה יש עוד עם בעולם שכל-כך הרבה אנשים הולכים כשהאמת בכיסם, וכולם משוכנעים שכל הצרות נובעות מכך שלא שומעים בקולם, ושאם רק ייתנו להם לנהל את העניינים – מיד יהיה העולם כולו גן-עדן עלי-אדמות?

אין ספק שזו תכונה חיובית, המעידה על מקוריות המחשבה, אבל אולי התכונה הזאת אחראית גם לכך, שההיסטוריה היהודית משופעת במחלוקות ובפילוגים רבים כל-כך. חז"ל מספרים לנו על המחלוקות שהיו בקרב בני-ישראל בגלות מצרים. את המשך המחלוקות והטרוניות אנו מוצאים בתורה שבכתב עצמה. אפילו מול משה איש האלוקים היו שסברו כי רעיונותיהם ועצותיהם טובים משלו.

הסוד כדי לשמור על האחדות ועל היחד, מתוך כבוד הדדי ואחווה, הוא היסוד שחז"ל מלמדים אותנו: "כל ישראל ערבין זה לזה". זהו ערך עליון ההופך אותנו לעם אחד, התחושה שיש לנו אחריות כלפי כל יהודי, שיש לנו קשר גם ליהודים שנמצאים מעבר לים, גם אם לא הכרנו אותם באופן אישי.

השימוש הנפוץ והמושרש בעיקרון זה של כל ישראל ערבים זה בזה חוצה מחיצות אידיאולוגיות וגיאוגרפיות לדורות.

בניינה של חברה ומדינה מחייבת ערבות הדדית. אם הערבות תיעלם, החברה תתפורר. האינדיבידואליזם יהרוס אותה. כעת, לקראת חג השבועות, ננסה כולנו ביחד לחזק את הערבות ההדדית וכן ליצור תחושה אמיתית של אחדות "כאיש אחד בלב אחד".

(נשא – שבועות תשפ"ג)