פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)סוגיית השוויון בנטל אינה יורדת מסדר היום הציבורי זה שנות יובל ויותר. גם בחלוף 54 שנה(!) מעת הונחה הסוגיה לראשונה על סדר יומו של בית המשפט הגבוה לצדק, טרם נמצא מענה ראוי לסוגיה. וכך, בעוד מאות אלפי חיילים (וחיילות), בסדיר ומילואים, מחרפים את נפשם במלחמה בעזה ובצפון, ממשיכים עשרות אלפי בחורי ישיבה "להמית עצמם באוהלה של תורה" ואינם מתגייסים. בני המשפחה של הראשונים נאלצים להסתדר חודשים ארוכים ללא אבא, שינתם ודאגתם – גם של בני המעגל המשפחתי הרחב יותר, אחים ואחיות, סבא וסבתא, נטרפות בלילות מרוב פחד ודאגה לשלום יקיריהם. ואילו האחרונים, ממשיכים לרוב בשגרת ימיהם, שוקדים על תלמודם (במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב משחיתים את זמנם) משל אין מלחמה בעולם.
הפרשיות הראשונות בספר במדבר מוקדשות לחובת ה"נשיאה בנטל", גם של "בני לוי". כהמשך לציוויים שבסוף, "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם. מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".
אכן, "עבודה" זאת, באוהל מועד היא, לא באוהל סיירים. ועדיין, זו "עבודת משא" הכרוכה במאמץ פיזי ונפשי קשה, שמחייבת את 'עזיבת הסטנדר' ובית המדרש לשעה והתגייסות לשאת בנטל.
לנוכח המספר ההולך וגדל של "יוצאי צבא" שאינם משרתים בצה"ל, ועליית המתח הביטחוני שמדינת ישראל נתונה בו, שב ומהדהד בעולם קול זעקתו של משה רבנו: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", והקול נשמע מסוף העולם ועד סופו. כמוהו, גם הקריאה התלמודית הנוקבת: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?" (פסחים כח ע"ב) – מה ראית, וכי דמך אדום (=חשוב) יותר? שמא דמו של הזולת אדום יותר?
התומכים בהסדר הפטור משירות סומכים את יתדותיהם על נימוקים שונים ומשונים, שלרובם ככולם אין זכות עמידה של ממש. כך, למשל, הטיעון שלפיו "תורה מגנא ומצלא", התורה מגינה על עם ישראל לא פחות מן הצבא, ואולי אף יותר.
אף שמקורו של ביטוי זה הוא בדברי חז"ל (סוטה כא, ע"א), הוא הוצא לחלוטין מהקשרו המקורי. הביטוי משולב בדיון שלם על דברים שעשויים ל'הציל' אדם מפני פגעים שונים. וכך נאמר שם (בתרגום חופשי): "אמר רבי יוסף: מצווה – בזמן שעוסקים בה מגינה ומצילה [רש"י: והיינו לפי שעה, דאמר מגנא [=מגינה] מן הייסורין, ומצלא [=ומצילה] מיצר הרע שלא יכשילנו לחטא], בזמן שאין עוסקים בה – מגינה אך לא מצילה; תורה – בין בזמן שעוסקים בה ובין בזמן שאין עוסקין בה – מגינה ומצילה". שמא יש ולו בן תורה בר דעת אחד, שיותיר את דלת ביתו או מכוניתו פתוחה, או יימנע מללכת לרופא בשעת מחלה קשה מכיוון ש"תורה מגנא ומצלא"?
טיעון נוסף של תומכי ההשתמטות נטוע במישור האידיאולוגי, ולפיו לא ניתן להעלות על הדעת שצבא של מדינה 'חילונית', שחלק מחייליו אינם יהודים וחלק ניכר מהיהודים שבהם אינם שומרי תורה ומצוות, הם אלה ש"מגינים" על עם ישראל.
ביטוי להסתייגות זו ניתן בפסוקים שונים המצוטטים לרוב – בעיקר בכתב אך גם בדברים על-פה – במאמרים ובדרשות שמופצים בקרב הציבור בכל ימות השנה, וכך בעיקר בימות מלחמה וסכנה. משל הוצא מהימ"חים כל מצבור הפסוקים הרלוונטיים לשעת צרה וצוקה, מלחמה וסכנה, צוחצחו ונוקו, והוחל לעשות בהם שוב שימוש תדיר. פסוקים כגון "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד); "בֵּא-לֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא – ולא צה"ל(!) – יָבוּס צָרֵינוּ" (תהלים ס, יד) אלה ועוד רבים כמותם נשמעים תדיר בהקשר זה.
לכל אלה סומכים לעיתים גם מאמרי חז"ל, דוגמת "אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים", מאמר המבוסס על דברי הגמרא בסוטה מט, ע"ב, או על ההבטחה המיוחסת ל"חזון איש" (שנעשה בה גם שימוש לרוב בתקופת מלחמת המפרץ) – כפי שנמסרה מפי בני משפחתו ולפיה "מובטחנו שבעיר התורה בני ברק לא יפלו פצצות". כששאלו אותו מה פתאום הוא מרשה לעצמו ל'התנבא', השיב בחיוך: איני נביא ולא בן נביא, אך כאשר יהודים מודאגים, מצוה לנחמם…".
אכן, כל בר בי רב דחד יומא ידע אל נכון שאפילו אמרנו – ולא אמרנו – שניתן לראות את המשתמטים כמעין "שבט לוי", אין בכך כדי לפוטרם מהשתתפות פעילה במלחמת מצווה, שאליה, כידוע, "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"!
גם ה"חזון איש" הדגיש שהפטורים השונים מנשיאה בנטל אינם חלים במלחמת מצווה, אף כשיש לצבא די כוח אדם: "נראה דהא דתנן [=זה ששנינו] דבמלחמת מצווה אפילו חתן מחדרו, לא איירי [=אינו אמור] בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון במלחמה, דזה פשיטא [=פשוט] דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין, אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים [=מכסה מסוימת של חיילים], היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים [=מן המלחמה, בעלי הפטור] שום זכות במלחמת מצווה. וכן במלחמת רשות, אינן פטורין אלא בזמן שאין ניצחון ישראל תלוי בהם… אבל אם יש צורך בהן, חייבין לבוא לעזרת אחיהם" (חזון איש, עבודה זרה, סימן כג, ס"ק ג).
ההיתלות בלימוד התורה כנימוק לפטור משרות צבאי, עושה את התורה "קרדום לחפור בו" ומרבה חילול שם שמיים. וכמה גדולים דברי הרמב"ם בעניין זה: "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות; דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עברות – הרי זה חילל את השם… הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו".
בעניין זה ראוי לחזור ולשנן את קריאתו-זעקתו של הרב ש"י זוין, מגדולי הרבנים בדור הקודם, חבר מועצת הרבנות הראשית ועורך האנציקלופדיה התלמודית, שקרא במכתב שכתב בעיצומם של ימי מלחמת השחרור: "ריבונו של עולם! כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש, ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט (לא תקום פעמיים צרה) תוכיח! כלום לא נפלו לפני בני עוולה צעירים קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה?!… ולמה עזבו תלמידי החכמים יחד עם שאר אחינו בני ישראל את שכונות הספר הנפגעות מירי הצלפים, ולא השתמשו בסגולה זו של "רבנן לא צריכי נטירותא"?… וכי זוהי דעת התורה?!".
מוספים עליו דברי הריא"ה הרצוג, הרב הראשי לישראל. בתזכיר ששלח לוועד הישיבות בא"י בעיצומה של מלחמת השחרור, מחה על ניסיונם של בני ישיבה להיפטר מחובת השירות בצבא. ואלה דבריו: "איך יאמר האומר, שמעון יעמוד כנגד להילחם ולהציל את עצמו ואת ראובן, וראובן ישב בחיבוק ידיים על חשבונו של שמעון, מפני שראובן הוא בן ישיבה?"
