הגלות השפיעה עלינו

הפסוקים הראשונים בפרשת במדבר מהווים אתחול לתהליך ממושך. שלבו הראשון יסתיים רק בפרשת בהעלותך, בפסוק יא שבפרק י': "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש, נעלה הענן מעל משכן העדות". עשרים יום של הכנות לקראת האירוע הגדול של מסע המחנות לארץ ישראל. אנו יודעים שמסע זה של "אחד עשר יום מחורב" יימשך בסופו של דבר ארבעים שנה, ושכמעט מיד אחרי שיוצאים לדרך מתחילות התלונות והטענות. אבל, בל נקדים את המאוחר.

פרשת נשא נמצאת בתווך בין תחילתן וסופן של ההכנות אשר עיקרן הוא נושא הפקודים של בני ישראל ובני לוי. הפרשה עוסקת בתחילתה במנין בני גרשון ובני מררי וחלוקת תפקידיהם. לאחר מכן באות הוראות הקשורות לטיפול במקרים המיוחדים של פרטים אשר מסיבה כזאת או אחרת אינם מוצאים כביכול את מקומם בתוך הכלל: הטמאים, החוטאים, הסוטה והנזיר. בנושא זה של ה"יוצאים מן הכלל" לטוב או לרע עסקנו כבר באחת השנים. אז באה המצוה הגדולה של ברכת כהנים ומיד אחריה סדר חנוכת המשכן ע"י הנשיאים. כמובן שאין הדברים המובאים כאן מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי שהרי חנוכת ומשיחת המשכן הייתה בתחילת חודש ניסן ואנו נמצאים כאמור בחודש אייר. אבל לא הסדר הכרונולוגי מעניין אותנו כאן, אלא איך האירועים השונים מוצאים את משמעותם בהקשר ההכנות לקראת הנסיעה. התורה מלמדת אותנו כאן פרק בהבנת הקשר הרוחני בין עניינים הנראים לכתחילה כבלתי תלויים אלו באלו וגם באיך לסדר אותם מבחינת תרומתם הערכית לענין. כמובן שאירוע מסוים יכול להיות חלק מכמה תהליכים וערכו ומקומו היחסי יכולים להשתנות בהתאם. ומכאן גם חילוקי הדעות היכולים להתעורר כאשר יש מי שמסתכל על אירוע מסוים מזוית אחרת ובהקשר שונה לחלוטין מנקודת הראיה של חברו ובמיוחד כאשר אינו מסכים להכיר בלגיטימיות של הפרספקטיבה האחרת. כאן אנחנו רואים שההתארגנות לקראת הנסיעה שהיא שייכת באופן מובהק לתחום של לוגיסטיקה מצד אחד וניהול חברתי מדיני – ובמידה ניכרת גם צבאי –  משולבת עם נושאים שהיינו רואים אותם כשייכים לתחום נפרד לחלוטין, בהיותו קשור לנושאים המוגדרים כדתיים.

לאמיתו של דבר, הפרדה זו של ענינים "פוליטיים" ועניינים "דתיים" נובעת ממקורות חיצוניים למסורת ישראל. היא שייכת לדרך המערבית-נוצרית להסתכל על העולם. היא שמגיעה לסופו של דבר למסקנה שחייבים להפריד בין "דת" ו"מדינה" ורואה בזה התקדמות. יש לנו סיבות להאמין שבמקרה של העולם הנוצרי-מערבי הפרדה זו הינה אכן חיובית. הבעיה היא שיש נטייה בינינו לחקות כמעט אוטומטית את התרבות המערבית ולחשוב שמה שטוב להם צריך להיות גם טוב לנו – ולא היא! כמו שתרופה המתאימה לחולה זה ומסוגלת להציל את חייו עלולה להיות רעל לחברו הנראה לכתחילה חולה באותה מחלה. לא כל אחד מוסמך להחליט על איזו תרופה לתת לחולה ולא כל אחד יכול לשחק "רופא".

אי-הבנה נוספת באה מצד אורך הגלות אשר נמשכה כ-2,000 שנה אשר ברוב השנים לא היה לקהילות ישראל סמכות פוליטית כל שהיא והתרגלו לחיות בעיקר חיי רוח ללא ביטוי לחיי גוף האומה. אמנם היו גם עוסקים בנושאים גשמיים אבל תמיד בהקשר פרטי ואף פעם לא בהקשר לאומי. וכך לאט, לאט, התנוון החוש הלאומי כך שאפילו העניינים הפוליטיים קיבלו הסברים ופרושים המעניקים להם מימד רוחני. והרי שהדבר הזה הוא ברכה גדולה כשלעצמה שכך למדנו איך דברים ארציים יכולים לקבל ערך שמיימי. אלא שכאשר חוזר המצב ליישם שוב במציאות העולם את אותם העניינים, מתעוררים סירוב וסלידה כאילו היה מדובר בחילול הקודש, הגשמת הרוחניות בפועל ממש. בחינת חג הביכורים שהוא זמן מתן תורתנו וחג השבועות אשר בו מביאים מנחה חדשה לד' ומקריבים על שני לחם אשר עליהם נאמר דוקא חמץ תאפנה.

פרשתנו מעידה על כך שבבואנו לדון בעניינים אלו לא הפרדה בין דת ומדינה היא הפתרון וגם לא שלילת כל מימד גשמי או חומרי ע"י העלאת הרוחניות על כל דבר אחר, אלא שותפות מלאה שבה יש להחליט על פי המצב והענין "מי בראש", מי תורם למי, ומי משועבד למי ומתי, בהביננו ששניהם תורה גם יחד, גם גוף האומה וגם נשמתה. גוף בלי נשמה הוא חלל מת ונשמה ללא גוף בעולמנו נקראת רוח רפאים. וסוד הצלחתם יחד הוא בכך ששניהם מכירים בצורך איחודם כי ע"י כך ממליכים את ד' למלך על כל הארץ ולא רק על השמים ואז ביום ההוא אשר יהיה ד' אחד ושמו אחד, יאמר גם שאכן ישראל עם אחד בארץ.

(נשא – שבועות תשפ"ג)