מחיר ההעפלה

"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" [יד- מד']. כיצד הפכה מילת העפלה המובאת כאן כתיאור למעשה שלילי, למילה המתארת מעשה חיובי בתולדותינו? התשובה לכך מופיעה ברש"י המפרש 'ויעפילו – לשון חוזק'.

על כך מוסיף 'העמק דבר': "ואע"פ שהיה להם להאמין לאזהרת משה [שהעלייה לארץ- 'לא תצלח'] מכל מקום חיזקו לבבם לחשוב שאזהרה זו אינה אלא כדי שתהא מסירות נפש באמת…". כוונתם של המעפילים הייתה טובה, אך המחיר היה איום ונורא, שכן עמלק הכה במעפילים 'עד החרמה'.

יוזמת המעפילים לעלות ארצה הועתקה לזמננו במובן החיובי. היה פה רצון לממש את שאיפת הדורות לעלות לא"י. תחילתו של מפעל ההעפלה עוד בראשית שנות ה-30. אז קרא ז'בוטינסקי "להפוך את 'העלייה הבלתי לגלית' לספורט הלאומי שלנו". עליית 'אף על פי' של הרביזיוניסטים הצליחה להעלות ארצה קרוב ל- 25,000 מעפילים. ארגון ההגנה מיסד והעצים את ההעפלה כשהקים את 'המוסד לעליה ב', שהצליח במשך הזמן להביא ארצה עוד כ- 90,000 מעפילים.

רבים מהמעפילים נתפסו, נעצרו ונכלאו או הוגלו. כך קרה בחשוון תש"א [1940] כאשר 1,771 נוסעיהן של שלוש ספינות מעפילים 'מילוס', 'פאסיפיק' ו'אטלנטיס' הועלו בידי הבריטים אל אניית הגירוש פאטריה. המטרה הייתה לגרש את המעפילים מחיפה לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. אנשי ההגנה ביקשו למנוע את הגירוש והצמידו לאונייה מטען נפץ, שהיה אמור להתפוצץ בתחילת ההפלגה. השאיפה הייתה למנוע מהאונייה להפליג ותו לא. ברם, חומר הנפץ ניתק לוח שלם מדופן האונייה ויצר חור בגודל של 3X2 מטרים. בבת אחת פרצו המים לתחתית האונייה והיא החלה לשקוע. כוחות ההצלה שהוזעקו לנמל הצליחו להציל את מרבית המלחים והפליטים, אבל יותר מ-250 מעפילים נהרגו ועוד מאות נפצעו. רוב הניצולים הועברו למחנה הסגר בעתלית. אלה שטרם עלו על האונייה גורשו בכל זאת למאוריציוס.

למרות המחיר הכבד נמשך מפעל ההעפלה, אך הוא נחלש דווקא בזמן השואה עקב קשיי המלחמה. יתרה מכך, הבריטים נעזרו בטורקים אשר חסמו בפני אוניות מעפילים את המעבר במיצר הבוספרוס כדי להגיע לים התיכון. זו הסיבה העיקרית לטביעתה של האונייה 'סטרומה' בים השחור כשעל סיפונה 769 מעפילים. רק אחד מהם ניצל. מיד בתום המלחמה חודשו מאמצי ההעפלה. באחד המקרים שוב נאלצו לשלם מחיר, אך הפעם היה זה מחיר כספי בלבד.

אוניית המעפילים על שם הצנחנית חנה סנש הצליחה לשטות במשמר החופים הבריטי והגיעה לחוף נהריה בכב' טבת תש"ו. האונייה עלתה על שרטון ואנשי הפלמ"ח יחד עם חברי קיבוץ עברון נחלצו בלילה החורפי הקר, בים סוער, לעזרת המעפילים. הם השתמשו בחבלים והורידו אותם אחד אחד. את הזקנים והילדים נשאו על גבם אל החוף. לחוף עצמו הגיעו 133 חברי הקיבוץ עם בגדים יבשים, שמיכות ומשקה חם. יחד צעדו רגלית למקום מבטחים.

האונייה עצמה נשארה על החוף. רב החובל אנסלדו האיטלקי ואנשיו התלבטו מה לעשות. אם יישארו במקום, ייעצרו בידי הבריטים. ברם, אם יעזבו, יחרימו הבריטים את האונייה והם עלולים לשלם עליה מכספם. אנשי הפלמ"ח חששו מתפיסתם בידי הבריטים. הם שכנעו אותם להגיע לקיבוץ הסמוך, לשתות משהו חם בתקווה לפתות אותם, בעזרת פיצוי כספי, לוותר על האונייה.

בקיבוץ ערכו לכבודם מסיבה. רב החובל ואנשיו שמחו לחגוג, גם משום שהיה זה ליל חג המולד הנוצרי. בטוב ליבם ביין נשא אנסלדו נאום ציוני ובו שיבח את המעפילים על מסירות הנפש שגילו בעת ההפלגה למען השגת המטרה. אתם ראויים למדינה משלכם, אמר רב החובל האיטלקי ואני כבר אסתדר עם בעל הספינה על המחיר הכספי. תוכן דבריו נודע למשורר נתן אלתרמן והוא כתב לכבודו את השיר 'נאום תשובה לרב החובל האיטלקי':

"עֲנָנִים עַל רָאשֵׁינוּ, הָרוּחַ אֵיתָן

הַמְּלָאכָה נֶעֶשְׂתָה, חַי שָׁמַיִם!

נָרִים כּוֹס קַפִּיטָן, שֶׁל בְּרָכָה, קַפִּיטָן

עוֹד נָשׁוּב נִפָּגֵשׁ עַל הַמַּיִם.

אַלְמוֹנִית, קַפִּיטָן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת,

וּבְרַבִּים אֵינָהּ מְפֻרְסֶמֶת.

אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת,

בְּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת.

עַל הַצִּי הַלָּזֶה, הָאָפֹר, הַקָּטָן,

יְסֻפַּר עוֹד בַּשִּׁיר וְרוֹמָנִים

יִתָּכֵן כִּי בְּךָ קַפִּיטָן,

יְקַנְּאוּ עוֹד הַרְבֵּה קַפִּיטָנִים…"