הנצי"ב הלך בדרכם של יעקב ויוסף. שניהם ציוו להעלות את עצמותיהם ארצה, מתוך הבנה, שמקום הקבע של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל
מהי הסיבה לעומק השנאה של המצרים לעם ישראל במצרים? איך התפתחה שנאה כה עמוקה עד כי השליכו את ילדי ישראל ליאור?
הכתוב אומר: "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם" [א – ז]. מסביר הנצי"ב בספרו 'העמק דבר' כי מקור השנאה הוא בחריגה שחרגו בני ישראל מהמקום שהוקצה להם – בארץ גושן והתיישבו בכל רחבי ארץ מצרים. יוסף, לדבריו, חזה את הנולד. לכן הדריך את האחים כיצד לדבר עם פרעה. יוסף הדגיש כי אחיו רועי צאן – "תועבת מצרים" ולכן עליהם לחיות בנפרד. פרעה קיבל זאת. ואכן בסוף פרשת ויגש נאמר כי בני ישראל ישבו בארץ גושן ויאחזו בה. אולם, אחרי מות יוסף השתנה המצב.
על כך אומר הנצי"ב: "ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים, משום שביקשו לצאת מרצון יעקב אבינו שיישבו דווקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, אבל הם לא רצו כן. ובשמות רבה נאמר כי משמת יוסף פסקו מלמול את בניהם… שאמרו 'נהיה כמצרים' דאחר שקבעו דירתם ביניהם מצאו כי טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים… אשר היא הסיבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו בשביל שאין אנו רוצים להיות נבדלים מן האומות".
מילים דומות כתב הנצי"ב גם בחומש במדבר [כג' ט'], על הכתוב 'הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב': "כשהוא 'לבדד' ואינו מתערב עמהם – ישכון במנוחה ובכבוד… כאשר הוא רוצה להיות עמהם – 'לא יתחשב' – אינו נחשב בעיניהם להתחשב כלל כאדם".
הגישה הפסימית הזו של הנצי"ב, השוללת השתלבות כלשהי בין האומות, היא גישה עקבית הנובעת, לדברי נחמה ליבוביץ' [עיונים לספר בראשית ע' 370], מהשקפת עולמו הדתית – לאומית.
הנצי"ב – רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [1816 – 1893] עמד בראש ישיבת וולוז'ין כמעט 40 שנה. בתקופה זו פרח מאוד עולם הישיבות בליטא. בעולם זה התעצבה במידה רבה דמותו של 'התלמיד חכם' המוכרת גם בימינו. זהו עולם בו תלמידי חכמים מתנצחים זה עם זה בלימוד הגמרא וחיים בדלת אמות של הלכה, תוך ניתוק כמעט מוחלט מן העולם החיצון. הנצי"ב הצליח מאוד בפיתוח ישיבת וולוז'ין והישיבה צמחה בימיו מ-100 ל-500 תלמידים. דווקא אז, בא הכורת על הישיבה בדמות גזירת השלטונות הרוסיים לשלב בישיבה לימודי רוסית ועוד מקצועות שאינם תורניים. הנצי"ב הסכים לתוספת לימוד מחוץ לכותלי הישיבה, אך השלטונות סירבו, ובשנת 1891 נאלץ הנצי"ב לסגור את הישיבה.
הייתה זו תקופה נוראה ליהודי רוסיה. 10 שנים קודם לכן פרצו הפוגרומים המכונים "הסופות בנגב" – פרעות בדרום רוסיה- אוקראינה של ימינו. סדרת הכישלונות הפוליטיים והצבאיים של רוסיה, גרמה לתסיסה פנימית עזה. הצאר הרוסי, אלכסנדר השני, נרצח בידי מתנקשים. אלכסנדר השלישי, שבא במקומו, הפנה את האש כלפי היהודים. נוח היה לצאר ולדובריו לתלות את המצב הכלכלי הקשה בהאשמות חסרות שחר כאילו היהודים "משתלטים על הכלכלה הרוסית". סדרת תקנות אנטישמיות ["חוקי מאי"] הצרה את רגלי היהודים. בשנת סגירת ישיבת וולוז'ין גורשו כ-30 אלף יהודים ממוסקבה. הטענה הייתה, שהם חרגו מ"תחום המושב" שהוקצה להם.
הנצי"ב לא הסתפק רק בשלילת ההשתלבות, אלא היה גם ממקימי תנועת "חיבת ציון" ששמה לה למטרה הקמת מושבות יהודיות בא"י, כבסיס לעצמאות יהודית. בפנקס אגודת חובבי ציון בוולוז'ין בתרמ"ו [1886] כתב הנצי"ב: "ראה ראינו כי היה ה' את רוח עמו ישראל בכל חלקי תבל ומלואה, להושיב נחלות שוממות בארץ הקדושה, ולכונן שם מושבות לנידחי ישראל. קול ה' דופק על פתחי לבבנו לאמור, פתחו לי פתח בפעולתכם, כי הגיעה השעה אשר לא ייאמר עוד על א"י עזובה ואין דורש אותה".
כעשור לפני פועלו העצום של הרצל, פעלו הנצי"ב וחבריו למען אותה מטרה, אך בלבוש אחר- ציוני דתי. הנצי"ב עצמו, ששאף לעלות לא"י, לא זכה למרבה הצער לעשות זאת, ונפטר כשנה וחצי לאחר סגירת הישיבה. חלק מתלמידיו המשיכו את דרכו ועלו ארצה. קיבוץ 'עין הנצי"ב' נקרא על שמו.
הנצי"ב הלך בדרכם של יעקב ויוסף. שניהם ציוו להעלות את עצמותיהם ארצה, מתוך הבנה, שמקום הקבע של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל. שלילת הגלות וההשתלבות בין העמים בתורת הנצי"ב, נובעת מאהבה עמוקה לארץ ישראל.
יעקב ספוקויני
יפה מאוד! המעבר בין העבר הרחוק והקרוב והקשר לפרשה, כ"כ זורם וחלק. אהבתי מאוד!