יעקב ספוקויניהריטואל הקבוע ביחס כלפי היהודים מופיע בפרשתנו לפי הסדר: הצלחה יהודית מסחררת, קנאה, גירוש ורדיפה ואח"כ פיתוי המצליחנים לשוב:" וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" [כו' יב']. מאה שערים, כתב רש"י: "שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת שאמדוה, מאה". אז באה הקנאה "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" [יד']. כתב העמק דבר: 'ויקנאו – מלשון קנאה דמסתמא היו בעיר המלוכה עוד עשירים ובעלי עסקים אבל לא הגיעו לעשירות של יצחק, ועשיר מקנא בעשיר גדול ממנו וביותר אם הוא יהודי…". אחרי הקנאה בא הגירוש: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" [טו']. מדוע לגרש? מסביר הנצי"ב, שחווה בעצמו קנאה וגירוש: "כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּו– כי נתעשרת על ידינו, שהביא פרנסת המדינה לידו, ומש"ה נתרוששו המה". כביכול העושר של יצחק בא על חשבונם. יצחק התרחק מהם והמשיך להצליח ואז הגיע אבימלך להתחנף ליצחק ולכרות עמו ברית. כי מי לא ירצה לכרות ברית עם מי שהגיע למֵאָה שְׁעָרִים?
שכונת 'מאה שערים' בירושלים הוקמה בפרשת תולדות תרל"ד [1874]. מייסדיה שקראוה ע"ש הפסוק בפרשתנו, תכננו להקים בשכונה מאה בתים, עבור 100 המייסדים. זו הייתה השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות. אנשי השכונה השתייכו לעדת הפרושים. הם קיבלו מהכוללים הלוואות בתנאים נוחים לצורך רכישת הקרקעות ובניית הבתים. כעבור זמן קצר מנתה השכונה 140 בתים ובעיתון 'החבצלת' נכתב בחגיגיות: "ורבים מעדת ישראל תושבי עירנו, גדוליה ונכבדיה, לקחו חלק בשמחתם, והמון רב למאוד מאחינו בית ישראל נאסף ביום הזה על המקום ההוא, אשר לפני שנתיים ימים שממת עולם כסתהו ומפחד השודדים לא ניסה איש יהודי הצג כף רגלו עליו"
למתכנן השכונה, האדריכל קונרד שיק היה חזון. הוא שאף לכך שהשכונה תהיה כמו עיר קטנה מוקפת חומת בניינים, בתוכה חצר פנימית, מבני ציבור ובורות מים המספקים את כל צרכיה.
ואכן, שכונת מאה שערים לא הייתה סתם עוד שכונה. היא הפכה ליישוב של ממש. תושבי ארבע השכונות שקדמו לה, נאלצו להגיע לעיר העתיקה על מנת לרכוש מוצרי מזון בסיסיים. לעומת זאת, למאה שערים הגיעו רוכלים ערבים עם סחורתם. לשוק הערבי נקבע מקום מסודר והייתה הקפדה על ניקיון. בין הרוכלים הערבים היו כאלה שקיללו יהודים. וועד השכונה, שמנה 7 חברים לא עבר על כך בשתיקה. הוא העסיק סדרנים שתפסו את המקללים והעמידו אותם ליד עמוד מיוחד בפאתי השוק. כל מקלל נקשר לעמוד וחטף מכות. אם חזר לסורו, גורש מהשוק ורישיונו נשלל בידי אחד מחברי הוועד, שהייתה לו חסות אנגלית. החסות הזו, מנעה מהשוטרים הטורקים להתערב.
חברי הוועד הקפידו על נוי וניקיון. הם התקינו תקנות מחמירות על אודות השימוש במים. נאסרה הקמת רפתות ומכלאות לצאן כדי למנוע לכלוך ורעש. על עמודי התאורה תלו מנורות שמן מסוגננות להאיר את השכונה בלילות.
השכונה הייתה למודל לחיקוי לשכונות החדשות שצמחו סביבה, כמו 'בתי אונגרין'. וכך כתב עגנון בספרו 'תמול שלשום': "באותם ימים עשה יצחק בבתי אונגרין, במערבה של ירושלים, שאצל מאה שערים ובית ישראל, ששם כחמשה עשר בתים גדולים ובהם שלוש מאות דירות לבני הכולל, שדרים שם שלוש שנים חליפות חנם, ופעמים יותר מכן, לפי רצון הנדיב והממונים מנהלי הכולל. כל הבתים דומים זה לזה, ושני חדרים לכל דירה, ומקצוע קטן שהנשים מבשלות שם את תבשיליהן, וחצר גדולה מרוצפת אבנים מהלכת בין שורה של בתים לחברתה, ושם בור המים. כשם שהבתים שוויין זה לזה כך יושביהם שווין, כולם אנשים של צורה שומרי תורה ומצוות, שעובדים את בוראם מתוך בטן מלאה"
שונאי ישראל, שהתנכלו ליהודים הבודדים שיצאו מהחומות, קיבלו בסופו של דבר מענה פי- מאה בדמותן של עשרות השכונות שנבנו מחוץ לחומות.
Yaakovspok1@gmail.com.
