הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשנויות אין ספור נתנו לפרשייה עצובה זו של קרח ועדתו. המשנה במסכת אבות אומרת 'איזוהי מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלקות קרח ועדתו'. וכבר שאלו, וכי שני הצדדים של המימרה הזו שווים? והרי מחלוקת קרח ומשה היתה צריכה המשנה לומר. אלא ביקשה המשנה ללמדנו, שבעדת קורח נתאספו ובאו כל מיני אנשים עם כל מיני דיעות, והם היו חלוקים האחד על השני אפילו מן הקצה אל הקצה. אלא שהתנגדותם וקטטתם עם משה איחדה אותם.
ובכ"ז נשאלת השאלה, וכי מה יכול להיות הדבק המדביק יחדיו אנשים שונים כ"כ ובעלי דיעות שונות כ"כ? והרי לא יתכן והשנאה לבדה היא הדבר המעמיד את הדבר.
בכדי לנסות ולהבין דבר זה, נראה לי שצריכים אנו לבדוק הן את טענותיו של קרח כנגד משה, והן את אופי המשתתפים בעדתו של קרח.
קרח טוען: "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ד'?". טענה חזקה בוודאי. והרי נכון הוא כי כל העדה כולם קדושים. ישראל עמא קדישא הוא. חז"ל רצו להדגיש לנו את כוונתו של קרח בדבריו במדרשם על כך שהיה מביא קרח בגד שכולו תכלת ושואל מהו לפטרו מהציצית, וכן בית שכולו ספרים מהו לפטרו ממזוזה.
כעת הבה ונבחן מי ומי בעדת קרח, מלבד קרח שהינו בכור לבית אביו משבט לוי, מצטרפים אליו דתן ואבירם ואון בן פלת משבט ראובן, ואליהם מצטרפים 250 איש נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם מכלל בני ישראל.
וכאשר באים אנו ומסתכלים מה הדבר המשתף את כלל עדת קרח, מוצאים אנו כי מלבד טענותיהם כלפי משה, יש להם דבר אחד המאחדם (והוא גם אותו הדבר שהם טוענים כנגד משה ואהרן). כולם בכורות היו! ולא רק שכולם היו בכורות למשפחתם, הרי שבט ראובן הוא הבכור הביולוגי של כלל עם ישראל, אולם בכורתו נלקחה ממנו ע"י יעקב והועברה ליוסף ויהודה, כל אחד בתורו, בעת שיבא זמן של כל אחד מהם למלא את תפקידו כבכור.
ואם כן, כאשר אנו מצרפים יחדיו הן את מי ששותף בעדת קרח והן את תכנה של טענתם העיקרית, עולה שרצה קרח לומר, והרי כל העם כולו הינם צאן קדושים, אם כן מדוע אתם משה ואהרן, טוענים כי שבט אחד יכול לשמש ככהן לא-ל עליון עבור כלל העם ולהוציא אותם בכך ידי חובה.
צריכים אנו לזכור כי עד לחטא העגל באמת לא כך היה. אלא לכל משפחה היה נציג בעבודת הקודש. כיון שהבכורות הם אלו שעבדו והיו אמורים לכהן בעבודות המקדש והקודש. כיון שבאמת כל העדה כולם קדושים ובאמת כך ראוי להיות (וכך גם ישוב ויהיה בעז"ה במהרה בימינו). אולם חטא העגל גילה כי עוד חזון למועד. עוד לא מוכנים העם כולו להיות בדרגה כזו של קודש. אשר על כן נלקחו הלויים תחת כל בכור בבני ישראל לעבודת ד' כי הם לבדם לא חטאו בעגל.
כנגד דבר זה התקוממו בני ראובן ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים, ובראשם קרח, שאמנם משבט לוי הינו, אולם גם בכור היה. וזה הדבר המאחד אותם.
אולם, כפי שמלמדת אותנו המשנה, חיבור שנעשה רק על בסיס ההתנגדות לדבר אחר, ואינו חיבור מהותי ואמיתי אין סופו להתקיים. ולכן המחלוקות שבתוך העדה של קרח הכריעו וגרמו לכך שמהר מאד, מהטענות האידיאליסטיות באמת שבהם החלו עדת קרח (על אף שדרכם להביע אותן היתה פסולה ולא מיועדת לכתובת הנכונה, שהרי לא משה הוא זה שקבע שהלויים יחליפו את בני ישראל, כי אם דבר ד' הוא) עוברים לטענות ותלונות אחרות כנגד הארץ והמדבר וההנהגה האלקית. וראו זה פלא, מי נוטל את ההובלה של ההתנגדות למשה לאחר האמרה הראשונית של קרח בתחילת הפרשה? מיודעינו דתן ואבירם, שלאורך כל הדרך רק "מחפשים" לריב עם משה, וכל דרכם הינה של התנגדות ומרי. זאת להראות לנו שבאמת הדבק שהדביק אותם לא החזיק מעמד, ומה שנשאר זהו רק המחלוקת לשם המחלוקת בלי שום אמת וערכים.
היות והטענה הבסיסית של קרח ועדתו נגד משה היתה על נושא הכהונה ומעמד הבכורות, מביאה לנו התורה בסוף הפרשה את ענייני התרומות הניתנות לכהנים והמעשרות ללויים, וכן את עניין אי-התנחלותם של בני לוי בתוך בני ישראל בארץ ישראל, והיותם נדונים לחיות בתוככי עם ישראל ולא כשבט בפני עצמו. ללמדנו כי אמנם הינם בני לוי המשרתים בקודש בעבודת ד', ואולם אין הם עושים זאת כקבוצה אליטיסטית המנותקת מהעם. אלא להיפך, עושים זאת רק מכוחו של העם כולו ובשמו, ומכוח היות "כל העדה כולם קדושים". אולם, כפי שצריך מנהיג אחד שינהיג את העדה, וכפי שיש ש"ץ העובר לפני התיבה כנציג הקהל, כך גם בנושא הכהונה לא-ל עליון, שבט לוי הינו שליח העובד ופועל בשם העם מכח העם ובנאמנותו מזכה את שולחיו כי שלוחו של אדם כמותו.
(קרח תשפ"ג)
