הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשת שמות מסתיימת בצעקתו המרה של משה רבנו אל ד', בה הוא חוזר כביכול על טענותיו בסנה, על השליחות עצמה ועל חלקו בה ובייחוד "איך ישמעני פרעה". אבל מוסיף הוא עוד על הראשונות ש-"מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הורע לעם הזה והציל לא-הצלת את עמך".
בתנ"כים המודפסים שלנו, זהו סוף פרק ה'. אבל זו לא סוף הפרשה. ידוע שהחלוקה לפרקים איננה לפי המסורת היהודית אלא לפי זו של המדפיסים הראשונים של התנ"ך בעברית שהיו נוצרים. (לא היתה אז רשות ליהודים באירופה לנהל בתי עסק של דפוס אבל למדפיסים היו גם פועלים יהודיים) הם בחרו באופן טבעי את החלוקה של התרגום ללטינית. אנו כיום משתמשים בחלוקה זאת אך ורק לשם הנוחיות של מראה המקום, אבל חשוב לדעת שהחלוקה הפיזית הזאת מראה את הבדלי ההשקפות בין החלוקה הלוגית בשתי המסורות.
היות ותשובתו של ד' למשה מתחילה בפסוק הבא, ראו הם בזאת תחילת עניין ולכן פרק חדש. אמנם המסורת היהודית מחלקת בין הפסוק הראשון של תשובה זו לבין הפסוק השני. ישנה תשובה "ספרותית" של הפשטנים: כדי לא לסיים את הפרשה כי אם בדבר טוב של בשורת יציאת מצרים. אבל תשובה זאת שהיא כמובן נכונה גם כן אינה מספקת. למשל, היה אפשר לצרף את כל הקטע עד סוף פסוק ח' לפרשת שמות ולהתחיל את הפרשה הבאה (שאז לא היה שמה "פרשת וארא") מפסוק ט'.
ההבדל הבולט בין פסוק א' ופסוק ב' הוא שבפסוק א' "ויאמר ד' אל-משה" ואילו בפסוק ב' "וידבר אלקים אל-משה". רש"י ז"ל מפרש "דיבר איתו משפט וכו'", כי לשון "דבר" הוא לשון קשה בעוד לשון "אמר" לשון רפה. אבל בפירושו על הפסוק הקודם המתחיל ב"ויאמר", פירש רש"י דברים לא פחות קשים: "עתה תראה: העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ", ולהלן "כי ביד חזקה ישלחם – מפני ידי החזקה שתחזק עליו ישלחם. וביד חזקה יגרשם מארצו – על כרחם של ישראל יגרשם". הרי יש כאן תשובה מלאה לשאלתו ולטענתו של משה. ישנו עיכוב כפול לגאולה. אחד חיצוני ואחד פנימי. שניהם יחד כאילו משתפים פעולה למנוע את הגאולה ולגרום להעמקת הגלות, כאילו אכזבה היא מנת חלקם של המאמינים כי אכן הגיע זמן הגאולה ושאף על פי שהתמהמהה בכל זאת בא היום לו חיכינו. ולטראומה הפנימית של האכזבה מתווסף סבל חיצוני של שיעבוד ועינוי.
פרשת וארא אינה מתחילה ולא ממשיכה את תשובת ד' לשאלתו של משה. היא מסבירה למשה את משמעות המילה "אמונה" וגם שצפיה או תקוה ואמונה עלולים לפעמים לנגוד אחת את השניה.
בפרשת שמות, אחרי הגזרות המחודשות שנגזרו עליהם בעקבות התיצבותם של משה ואהרון לפני פרעה, ויפגעו אותם אנשים מבני ישראל (כפירוש רש"י) "ויאמרו אליהם ירא ד' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את-ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". הרי כאן האשמה כביכול של משיחיות שקר! לא שבני ישראל שכחו חלילה שפקוד יפקוד אלקים אותם ולא שאחרי כן יצאו ברכוש גדול ושדור רביעי ישובו הנה ועוד בשורות של גאולה עתידה. אלא שעתידיות הגאולה, ציפית הגאולה, מנצחת כביכול את האמונה באמיתותה העכשוית. כאילו מבינים הם את משמעות העיקר מי"ג העיקרים "עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא" כאילו מחכים כל יום שיבוא בעתיד ולא שמחכים לו כל יום שיבא היום.
בהקדמתו לתרגומו לגרמנית של צ"ב שירים של ר' יהודה הלוי כותב פרנץ רוזנצווייג (מחבר "כוכב הגאולה"):
"משיח השקר קיים מאז קיימת התקווה למשיח אמת. משיח השקר הנו הצורה המתחלפת של אותה התקוה הבלתי-מעורערת. כל דור יהודי נחלק – בהקשר זה – בין האנשים אשר יש להם אמונה חזקה דיה כדי לקבל עליהם את סיכון הטעות לבין אלה אשר יש להם תקווה חזקה דיה כדי לא לקבל עליהם אותו סיכון. הראשונים הם הטובים ביותר, האחרונים – החזקים ביותר. אלה דמם נשפך על מזבח נצחיות האומה, אלה משמשים ככוהנים לפני אותו מזבח. עד אותו היום בו תיהפך הקערה על פיה, ותיעשה אמונת המאמינים לאמת ותקוות הקווים לשקר. אז – ואיש אינו יודע אם אותו "אז" לא יתארע פתאום עוד היום – אז מגיעה חובת הקווים לקצה: אדם אשר אז, כאשר הבקיע השחר של אותו היום, עדיין משתייך אל הקווים ולא אל המאמינים, עלול להדחות. הסכנה הזאת מאיימת על החיים הבלתי מסוכנים לכאורה של הקובה" (ראה ת. דרייפוס, דו-שיח בין חכמים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1993, עמוד 46).
יש למילה אמונה משמעות כפולה: אמת, ו-כן יהי רצון. 'אמן' שאנו אומרים אחר ברכה, למשל, משמעותו "אמת", היינו שהוא ית' מקור הברכות. 'אמן' שאנו אומרים בקדיש משמעותו "יהי רצון". בשני המקרים, הפועל שעליו בנויה המילה עצמה הוא "להאמין" שהוא פועל בבנין הפעיל.
האמונה איננה בגדר מחשבה או מצב רוחני פנימי של ודאות ואמיתת דבר מה אף על פי שהמציאות הנוכחית מכחישה אותו. האמונה היא דריכות כל הכוחות הנפשיים להביא על ידי העשיה להגשמת הציפיה. הדוגמאות שרש"י מביא מפי המדרש על הפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'" מוכיחות שאמונתם לא היתה אמונה של המתנה אלא של פעולה כדי שתתקיים ההבטחה, למרות או ליתר דיוק בגלל העיכובים. האם הקב"ה הכל יכול לא היה יכול לגרום לגאולתם של ישראל וליציאתם ממצרים בלי משה ואהרון, בלי התערבות אנושית? השליחות מציינת את הצורך לאדם להיות פועל בעצמו בהגשמת הבטחותיו של קונו ובכך הוא זוכה לגאולה ומזכה בה את הרבים – במהרה בימינו אמן.
(וארא תשפ"ג)
