הוצאת זרע לבטלה במנהג יהודי אתיופיה

לפני מספר שנים שמעתי הרצאה מפי פסיכולוג שעסקה בקשר שבין הוצאת זרע לבטלה לחזרה בשאלה אצל בני ישיבות תיכוניות. הוא טען שבני הישיבות עוברים בעניין זה מסכת הפחדות שכל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, והוא שופך דמים והורג את הנפש ובמעשה זה מוליד מלאכי חבלה. זאת ועוד, הם אף שוחטי ילדים ועובדי עובדה זרה וחשובים כמו בהמה ואין להם חלק בעולם הבא. הפסיכולוג טען כי בני הישיבות התיכוניים הנמצאים בגיל ההתבגרות אינם עומדים בכך.

הפער העצום הזה שבני הישיבות מצויים בו – בין מסכת ההפחדות שיש בהוצאת זרע לבטלה עד כדי כך שאין תשובה מהמעשה הנורא הזה לבין מעשה אנושי וטבעי המצוי מאוד אצל נערים בגיל ההתבגרות – יוצר קרע עמוק בתוכם. במצב זה בני הישיבות נמצאים במצב נורא של הרגשת אפסות, של נפילה שאין לה תקומה. ממש נקיפות מצפון של אדם רוצח, כזה שאין לו חלק בעולם הבא. בני ישיבות רבים מתייסרים, כי לפי חלק מהדעות, לפחות על פי הזהר, על עבירת הוצאת זרע לבטלה אין תשובה. הם תוהים – כיצד הדבר מסתדר עם סוד התשובה? אז הפתרון הוא עזיבת עולם ההלכה, מה שמכנים "חזרה בשאלה".

איך קרה הדבר שאפילו שהתורה לא מזכירה איסור מפורש להוצאת זרע לבטלה, ובמסורת הרבנית הפעולה הפכה להיות בין העבירות החמורות ביותר? "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש" (כלה רבתי א, יח-יט), ואף יש דעות המחייבות מיתה. לפי הנתונים שמסר אותו פסיכולוג, מעט מאוד בחורים בגיל ההתבגרות מצליחים להימנע מהוצאת זרע, ומסכת ההפחדות אינה תרומת למצב אלא מחמירה אותו.

מהו יחסה של יהדות אתיופיה בנושא זה? ציינתי בעבר שההלכה האתיופית לא הושפעה כלל ועיקר גם מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. זה לא אומר שהיה נתק גיאוגרפי, אבל כן היה נתק במסורות – שני ערוצים התפתחו במקביל. בעת ההתפתחות הרבנית יהודי אתיופיה התפתחו אף הם, בערוץ משלהם, והיו לכך השפעות מרחיקות לכת על עיצוב זהותם ועל מאפייני חייהם כיהודים באתיופיה. שאלתי את הדוד שלי תוקו מנגשה ז"ל – מה עושים במצב כזה שיש הוצאת זרע לבטלה?

הדוד שלי לא אהב את המילה "בטלה", "ממה מתבטלים?", הוא שאל. הבנתי מיד שעל פי תפיסתו הוצאת זרע אינה מעשה בטלה ולכן זה אינו חמור כפי שחושבים. (אלא אם כן זה נעשה בעקביות או בהתמכרות). בכל מקרה, אם יוצא זרע בכל דרך, גם קרי לילה, ספר האורית (התורה) אומר לנו מה לעשות: "ואִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא פרק ט"ו פסוק ט"ז). התורה לא מפרשת בעזרת אלו כלים יצא הזרע. התורה פשוט מציינת עובדה: "ואִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע" ומספקת מייד את הפתרון לכך. ו"ְרָחַץ בַּמַּיִם", ממתין עד הערב וחוזר לבית טהור. הדוד הוסיף: "מי שמרגיש קרי לילה יורד מן המיטה ושוכב על הרצפה. מוקדם בבוקר הוא הולך לטבול, וחוזר מיד לבית ללא כל טקס. הרואה קרי בשבת יושב לבדו בצד, אסור לגעת בו, ורק ביום ראשון בבוקר הוא יורד לטבול". נראה שהדוד לא מחלק כלל בין הוצאת זרע יזומה, שלא כינה אותה 'חטא', לבין קרי לילה. הדבר החשוב מבחינתו היה לא מה הביא אדם להוצאת הזרע אלא דרכי התיקון. גבר שיצא מגופו זרע, בכל דרך שהיא, הנקרא "בעל קרי" – נחשב טמא. הוא טובל בו-ביום ובערב נטהר וחוזר לביתו. במסורת הרבנית היו כמה שלבים כאשר בסוף הדרך ביטלו את הצורך בטבילה זו והעמידו הדבר על הדין, "שאף בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה בתשעה קבין מים, וכן פשט המנהג" (שולחן ערוך אורח חיים, פח. (ראו עוד: דב הרמן, מעגל החגים)).

אם כך, נראה שבעוד שבמסורת הרבנית הקלו מאוד בענייני טומאה וטהרה וביטלו את טבילתה הרי שהחמירו מאוד, לפעמים בצורה לא פרופורציונית, במוציא זרע לבטלה. לעומת זאת, בהלכה האתיופית החמירו מאוד בענייני טומאה וטהרה וכל מי שיצאה ממנו שכבת זרע נחשב לטמא והוא הולך לטבול. ההלכה האתיופית לא ראתה בכך מעשה נורא אלא מעשה שעלול להתרחש מעצם היותנו אנושיים.

במסגרת המאמר הזה לא אתייחס לשאלה מדוע התורה אסרה זאת ומהו ההסבר של חכמי הקהילה האתיופית לאיסור זה, אבל גם כאן ניתן לראות עד כמה הגישה ההלכתית האתיופית היא גישה אנושית, מאמינה באדם ובעיקר היא מספקת לנו כלים לגישה חינוכית מדהימה. אף אחד לא רוצח ולא פושע, כל אחד יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר.

(חוקת תשפ"ג)