מה יותר חשוב – הדת או המוסר?

מספרים שיהודי "דתי" עם כיפה וזקן פונה ליהודי "חילוני" בשאלה: "יהודי, איפה הזקן שלך?" וה"חילוני" משיב לו: "זקן, איפה היהודי שלך?" בסיפור קצר זה יש עומק, שאולי נבין בסוף הדברים כאן.

רבנים והוגים, בעולם היהודי ומחוצה לו, עסקו וממשיכים לעסוק בזיקה של הדת למוסר (עיינו: אבי שגיא, "יהדות: בין דת למוסר 1998). אין ספק שסוגייה בנושא הדת והמוסר עולה מפרשתנו. כיצד ההנהגה הרוחנית, הקסים, התמודדו עם הסוגיה העתיקה העולה מהפרשה? פניתי אל הקס מנטסנוט אלי וונדה: "כיצד המסורת האתיופית מסבירה את התנהגותו של אברהם? מצד אחד יש את אברהם הנועז, שמחפש צדק ומוסר בעולם ומוכן להיכנס לוויכוח נוקב עם הקב"ה. מצד שני, אותו אברהם מגלה דפוס התנהגות המתאפיין בכניעה וציות מוחלטים כאשר הוא מתבקש לשחוט את בנו. איך זה ייתכן שאברהם שיוצא נגד עוול בהריגת צדיק עם רשע מקבל בהכנעה ובשתיקה את נטילת חייו של יצחק על לא עוול בכפו?!". הקס השיב: "אברהם לא מתווכח עם א-לוהים, הוא זועק את מה שבליבו. לוט הוא האחיין של אברהם. אברהם הכיר את לוט, את מגרעותיו ומעלותיו אבל לא עד כדי כך שמגיע לו גזר דין מוות יחד עם אנשי סדום". שאלתי: "אבל אברהם הכיר גם את יצחק, את מגרעותיו ומעלותיו, אז איך לא התווכח עם א-לוהים?", והקס ענה: "במקרה הזה היה ציווי של א-לוהים, לזה אי אפשר להגיד 'לא'. אך זה לא היה קל, ולכן כשבדרך יצחק שואל את אברהם 'איפה השה לעולה?' אברהם אומר ליצחק שלא ידאג, 'א-לוהים יראה לו השה'. אברהם האמין בתוכו שיהיה בסדר. הוא ידע שהסוף יהיה טוב דווקא בגלל שהוא הולך לעשות את מה שא-לוהים ציווה לעשות".

ה-"מה" שהקס ענה לדילמה בין צו הא-ל לערך מוסרי הוא בעל חשיבות גדולה, אבל ל-"איך" שהוא הגיב הייתה חשיבות עוד יותר גדולה. הקס לא ראה בכך קושיה גדולה. מצד אחד אברהם מוחה נגד העוול בהריגת צדיק עם רשע, ומצד שני מקבל בכניעה את גזירת א-לוהים לשחוט את בנו ללא עוול בכפו. אלו לא שני צדדים באישיותו של אברהם, זה אותו אברהם. אברהם הכיר אישית את לוט שהוא צדיק וישר ולכן שאל את א-לוהים "מדוע תהרוג צדיק עם רשע?". אבל, אם א-לוהים מצווה אותו דבר מה- הוא יבצע מתוך כניעה מוחלטת לצו האלוקי, עם אמונה גדולה שדברים יכולים להשתנות לטובה. כלומר, הסתירה איננה אצל אברהם אלא היא אצלנו. גם אם נוציא את א-לוהים מתוך המשוואה הזאת עדיין יהיו לנו דילמות מעצם הקיום שלנו; החיים שלנו יותר כאוטיים מאשר לינאריים ואנו מתמרנים בתוך המציאות המתהווה. אנו קמים מוקדם ביום הגיוס כדי לשלוח את הילדים שלנו לצה"ל. אמנם לא עם החמור אלא עם האוטו, ומתוך תחושת גאווה ומשמעת לצו הגיוס, בתקווה ובתפילה ש'א-להים יראה לו השה'.

כלומר, במקרים רבים הפרשנות שלנו על התורה מושפעת מתוך עולם המחשבה, התרבות והתקופה ממנה אנו מגיעים. לפני שהגעתי לארץ, כאשר הייתי באתיופיה, מעולם לא שמעתי על המושג "גזענות", זה לא היה בתודעה שלי. האם זה אומר שבאתיופיה לא הייתה גזענות? שאלה זאת איננה רלוונטית. זה כמו לשאול האם התרבויות הקדם-מודרניות וביניהן חז"ל היו גזעניים או שוביניסטיים? מה שהקס מלמד אותנו הוא ששאלות שבתחום הדת והמוסר לוקות לפעמים באנכרוניזם. אבל יותר מזה, המחשבה האתיופית- כמו המחשבה המקראית- היא חשיבה כאוטית יותר מאשר לינארית. החיים שלנו הם גם וגם. דברים עלולים להתפרש כקונפליקט אבל האופן בו אנו בוחרים לגשת אל מציאות זו הוא שעוזר לנו לבנות חיים יציבים, ארוכים ומאושרים.

המסורת האתיופית, כמו אצל אברהם אבינו, מלמדת אותנו להיצמד לשני קטבים בחיים ואפילו יותר. פרופ' אבי שגיא כותב בעקבות הסופר קונדרה: "המונח מציאות מציין את העובדתיות העוטה את חיינו במעין מלכודת. לעומת זאת, המונח 'קיום' מציין את האפשרויות הפתוחות לפנינו. במובן הזה המסורת האתיופית איננה מתמקדת במציאות, היא מקבלת זאת כדבר נתון, כי אם את הקיום. הקיום הוא שדה האפשרויות האנושיות, כל מה שהאדם יכול להיות, כל מה שהוא מסוגל לעשות".

השיח בבחירות האחרונות מלמד אותנו שהחברה הישראלית רואה את המוסר והדת כשני צדדים סותרים ומנוגדים. מצד אחד, ישנה קבוצה הרואה את המוסר האנושי כמייצג את הערכיים היהודיים ומן הצד השני קבוצה הרואה דווקא את הנאמנות לצו האלוקי (להלכה) כמייצגת את הערכים היהודיים. כל צד מרגיש שאינו שייך כלל לקבוצה האחרת. זה שואל את השני 'יהודי, איפה הזקן שלך?', וזה משיב לו 'זקן, איפה היהודי שלך?'. המסורת האתיופית מלמדת אותנו שיש "מציאות" ויש "קיום" ומתוך כך היא מבהירה לנו שאנו זקוקים לכל הצדדים. כל הצדדים צריכים זה לזה ומשלימים זה את זה.

(וירא תשפ"ג)