על חקיקה שפוגעת במיעוט

פרשת חוקת פותחת במצוות פרה אדומה. מן המצוות שטעמן אינו ברור ותכליתן רחוקה מהבינה האנושית. עניינה של מצוות פרה אדומה עוסקת בדרך טהרת הטמאים לנפש אדם. רעיון הטומאה והטהרה הוא מהרעיונות היותר מופשטים שהיהדות מציגה. דרכי המעבר ממצב טמא לטהור לא תמיד מובנים ולמרות זאת הם תופסים חלק משמעותי מעולם השיח ההלכתי.

כדי להמחיש את גודל היעדר ההבנה שאופפת את מצוות פר אדומה, מביא רש"י בהסברו מדרש ולפיו: "השטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזה ומה טעם יש בה". במילים פשוטות מציג רש"י את התפיסות המבקשות לקרוא תיגר על מצוות פרה אדומה. וכדי להעצים את גודל האבסורד מציג רש"י את טענתם של השטן ושל אומות העולם. השטן כמייצג העולם המטפיזי זה שפוגש את האדם בצמתים שונים בחיים, והוא מעורר אצל האדם את ההרהורים על סוף החיים כאשר האדם מתמודד עם אובדן של אדם קרוב. אך לא רק תהיות פנימיות שרצות בתוכו של האדם אלא גם אומות העולם שעסוקות בחכמה ובהבנת הדברים מצידם הפילוסופי בחינת 'חכמה בגויים תאמין'. גם עבורם מדובר בחידה שאין למצוא לה פשר.

לא בכדי על מצווה זו דורשים חז"ל וכך מביא גם רש"י שאל לו לאדם לנסות ולעסוק בפשרה של מצווה זו, שכן "חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". לא כאן המקום להיכנס לאחת החידות הסתומות עליה הכריז שלמה המלך "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". יחד עם זאת ובפשטות נניח את העקרון של הנביא ישעיה אשר בבואו לשרטט את הפער בין התבונה האנושית לחכמה האלוקית הוא מניח: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'".

לא כאן המקום להתחקות אחר מסתוריות מצות פרה אדומה בכללותה. יחד עם זאת אבקש למצוא רעיון הגותי שניתן לדלות מאחד האבסורדים המקופלים במצוות פרה אדומה, ואשר נעוץ בשפעת דרכי הטהרה על הצדדים. במצוות פרה אדומה יש שני צדדים, שני סוגים של אנשים שזקוקים לה. הכהן שתפקידו לטהר את הטמאים, והטמא שמבקש להיטהר באמצעות הפרה אדומה. האבסורד בהקשר זה נעוץ בתוצאת ההליך של פרה אדומה. כאשר הטמא הופך לטהור ואילו הכהן שהיה טהור בעקבות ההתעסקות עם פרה אדומה הופך לטמא. אמנם במדרג הטומאה מדובר בטומאה קלה שהטהרה תלויה בבוא הערב או בלשון הכתוב: "וטמא הכהן עד הערב".

וכאן עולה השאלה מה מבקשת התורה ללמד אותנו, מה יכולים אנו ללמוד מעצם האבסורד שהכהן אשר עסוק בטהרת הטמאים הופך בעצמו לטמא עד הערב. וכאן עולה התמיהה מדוע לטמא את הטהור, ואם בכוחה של מצות פרה אדומה לטמא את הטהורים למה שכהן יבקש לעסוק בה למה שכהן יבצע מצווה שתשלול ממנו את הזכויות המגיעות לכהן טהור. מדוע היחיד צריך להיענש רק בגלל שהוא משרת את הרוב

מתוך תהיה זו אבקש לצאת אל סוגיית יחסי רוב ומיעוט. כאשר השאלה שתעמוד במרכז דיוננו היא האם ברמה העקרונית בכוחו של הרוב לפגוע במיעוט.

לסוגיה זו צדדים רבים, ולהקיף את כולה כאן בודאי שלא נוכל, אך כן אפשר להציג את העקרונות ולהותיר להזדמנות אחרת לעסוק בחריגים. כיד להבין את העקרון נבקש להתחיל בדבריו של ר' משה בן מימון, הרמב"ם, באחד הפרקים היסודיים בספר 'מורה נבוכים' ואשר משמש כמבוא לחלוקת המצוות שקובע הרמב"ם. בסוגיה זו מניח הרמב"ם עקרון חשוב בסוגיית יחסי רוב ומיעוט, וכך הוא לשון הרמב"ם: "מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי העניין המועט, אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכוון בו העניינים שהם על הרוב ולא יביט לעניין הנמצא מעט ולא להיזק שיבא לאחד מבני אדם מפני השיעור ההוא וההנהגה ההיא". הרמב"ם מניח שהתורה בבואה לקבוע עקרונות, מצוות ונורמות כיוונה דעתה אל הכלל ולא אל המיעוט. ומכאן שגם אם קביעה מסוימת או חוק מסוים בכוחו לפגוע במיעוט אלא שמנגד בקביעתו יהיה כדי להיטיב עם הרוב אין להתייחס לפגיעה במיעוט. יתרה מזו וכהנחת מוצא אין אפשרות שנורמה מסוימת תהא טובה ורצויה לכולם מבלי שיהיה בה כדי לפגוע במיעוט מסוים. במצב מעין זה לא תדחה הנורמה רק מהטעם שיש בה כד לפגוע במיעוט.

עוד ממשיך הרמב"ם ומשמיענו: "ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כוונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחייב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התורייה, כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש,…ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי ענייני האנשים והזמנים המתחלפים,…אבל צריך שתהיה ההנהגה התורייה מוחלטת כוללת לכל, ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה, כי אלו היה לפי האנשים היה נופל ההפסד בכל ונתת דבריך לשיעורים, ומפני זה אין ראוי שיקשרו העניינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום, אבל יהיו החוקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים, כמו שאמר יתעלה הקהל חקה אחת לכם, ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב כמו שבארנו". אי אפשר ממשיך הרמב"ם ומסביר להחיל נורמה שתיטיב עם כולם במידה שווה, לא ניתן לקבוע חוק מבלי שיהיו כאלו שימצאו נפגעים, ולכן נורמה ראויה היא כזו שמתיישבת עם צורך הרוב.

רבינו אשר, הרא"ש, מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים במאה ה-13, בפסיקתו בעניין תקנת חכמים, הוא מניח עקרון חשוב לעניינו כאן, וכך הוא משמיענו: "דתקנת חכמים היתה לפי דעת העולם דניחא להו בהכי [=שנוח להם בכך] הלכך עשו תקנה קבועה שיקנה כל אדם ואפילו אם יש אדם דלא ניחא ליה [=שהתקנה אינה נוחה לו] בטלה דעתו וקנה בעל כרחו". לתפיסת הרא"ש העיקרון המנחה את חכמים בבואם לתקן תקנה מושתת על תפיסה שיש בו כדי להועיל לרוב, כאשר חכמים אינם יכולים לתקן תקנות שיהיה בהם כדי לענות על צורכי כולם. ולעולם יהיו כאלו שיפגעו מכך ולמרות זאת אין לדחות את התקנה או לבטלה מפני המיעוט.

בנו של הרא"ש ר' יהודה, ממשיך ומחדד את העקרון שהניח אביו וקובע: "כי כל תקנה אי אפשר שתהיה טובתה כללית כוללת לכל המון בשווה אבל כשראו מתקניה שהיתה תקנה ותועלת לרוב המון העם תקנו אותה ולא חששו למעוטה אם יבוא להם הפסד בדבר ההוא כי מן הנמנע הוא שיהיה תקנה א' שווה לכל ולא יגיע הפסד ממנה אפילו לאדם א' לכך הלכו אחר הרוב ורובו ככולו"

עד היכן מגיעה כוחו של הרוב ניתן למצוא בדבריו של ר' ישעיה הלוי הורביץ, המוכר בזכות חיבורו 'שני לוחות הברית', ובקיצור השל"ה, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17 שאומר: "כח רבים עדיף, ותמיד דברי יחידים בטלים הם אצל רבים, ואפילו במחלוקת שהוא לשם שמים, ואפילו האמת עם היחידים". כוחו של הרוב לדעת השל"ה גובר גם מקום שעמדת המיעוט משקפת את האמת. גם אז יש ליתן משקל לדעת הרוב ואין להישמע לקולות המיעוט.

החזון איש מכריע בסוגיה זו ומניח כי אימוץ דעת הרוב מקומה רק מקום שפעולת הרוב מבקשת לתקן, היינו תועלת ציבורית, במקרה כזה שתועלת הציבור עולה על תועלת היחיד יש להעדיף את הרבים. וכך הוא לשונו: "דבר שהכרעת הדעת לקבוע המנהג הישר אף שיקופח בזה היחיד זהו בכלל מגדר מלא, כמו שתיקנו חכמים כמה תקנות מפני תיקון העולם"

הנה כי כן דומה כי מצוות פרה אדומה מקפלת בתוכה את אחד הרעיונות המשמעותיים והיסודיים ביחסי מיעוט ורוב, הפרט והחברה. כאשר המסר הבוקע הוא שהתעסקות עם הכלל יכולה להביא בהכרח לפגיעה במיעוט, הפיכת הכהן לטמא, גם אם לזמן מוגבל וקצר, עדיין פגיעה היא, ולמרות זאת בחיי ציבור וקהילה צריך לקחת בחשבון שיכול ופעולה מסוימת תהיה טובה לרוב מחד אך תפגע במיעוט מאידך ולמרות זאת אין דוחים את הרוב מפני המיעוט. עוד נוסיף בטרם נעילה כי ככל עקרון משפטי שהניחו לנו חז"ל הרי שגם הקביעה לפיה הולכים אחרי הרוב אינה מוחלטת ובמסורת ההלכה היהודית מצינו דרכים שעניינם לגשר על הפער שנוצר בין צורכי הרוב לצרכי המיעוט או אימתי עקרון הכלל שהולכים אחר הרוב נסוג גם מפני המיעוט. על כך בהזדמנות אחרת.

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ובעלים של משרד עורכי דין.