נס הבחירה

זה נראה שבדורות שלנו, כמו דור הנכנסים לארץ, אין מנוס מלהורות דרך דיבור אל הסלע ולא בדרך ההכאה והכפיה

זה לא שהמטה של משה רבינו הוא שרביט הקסמים בהארי פוטר. למרות הניסים שנעשו על ידו צריך להבין מה תרמה נוכחות המטה לעשיית הניסים. גם כאן, בפרשת חוקת, נקרא המטה באופן מפורש לשמש חלק מנס: "קח את המטה והקהל את העדה.. ודיברתם אל הסלע.. ונתן מימיו". זה גם מה שבלבל את משה על פי חלק מהפרשנים, מאחר והקב"ה הורה לו במפורש לקחת את המטה ולהוציא מים מן הסלע, מן הסתם חשב משה המטה מיועד להכאה על הסלע.

הפרשנים מציעים דגשים שונים בפסוקים כדי להבין מה בדיוק היה חטאו של משה: האם החטא היה שמשה אמר: "המן הסלע הזה נוציא..", בלשון רבים, כאילו הוא שותף עם הקב"ה בנס? או שהחטא היה- "יען כי לא האמנתם בי להקדישני" – שלא האמין בקב"ה שיעשה כאשר דיבר? או שאולי החטא טמון בפסוק "ויבא משה ואהרון מפני הקהל"- שפחדו מבני ישראל ונסוגו אחורה במקום לעמוד מולם כששם ה' בידם?

ועוד פירושים והבנות רבות שמנסות ליישב את גודל החטא שהיה גדול מספיק בשביל שבעטיו לא ייכנס משה לארץ המובטחת שלשמה יצאו ממצרים, שאליה כספו ארבעים שנה בסיבובי המדבר, שאותה שם משה לנגד עיני בני ישראל בשנות הנהגתו.

ועוד סיבות רבות הטמונות במילות הפסוקים. להבנה אחת, אני חושבת, יש תרומה גם לנו כמורים, כהורים. הבנה שטמונה בפנייתו של משה בעצמו אל העם "שמעו נא המורים" – מורים מלשון "מרי", "בכעס ורגזנות", כפי שאומר הרמב"ן ומוסיף שאולי זה בעצמו היה חטאו של משה. אם נתעכב רגע על התואר: "מורים", נבין שהוא עשוי במקשה אחת משתי המילים- 'הוראה' ו'מרי'. אולי כל הוראה מעוררת בתלמיד, בבן, יצר מרי אינסטינקטיבי- אדם בטיבו לא אוהב שמולכים עליו, שאומרים לו מה לעשות, הוא היה רוצה לפרוש כנפיים ו"לעוף על עצמו".

בתהליך הכנעה מהיר אצל רוב האנשים, או איטי וחורק שיניים אצל חלק, מבין האדם שהוא צריך את ההוראה החיצונית הזאת שרואה גבוה ורחוק ממנו ומכוונת אותו למקום נכון עבורו. אולם, גם אצל אדם שמבין, ברגע שההוראה קשה מדי, הגזירה חריפה מדי – כוח המרי מתעורר מיד ומבקש להתנער מהמורה ומההוראה.

המורה צריך להיות קשוב ולהתאים את התוכן ואת האופן בו הוא מורה לעשות בהתאם ליצר המרי. ואולי זה מה שרוצה ה' להגיד למשה, הכניסה לארץ היא מהפך בהנהגה, גם שלי וגם שלך. לא עוד ניסים מופלאים ומשני טבע, לא עוד אותות ומופתים שומטי לסת, אלא הנהגה טבעית, ארצית, נסתרת, עדינה. ובעיקר, המשתמע מכך מטבע הדברים- משאירה לאדם יותר בחירה.

גם בחינוך בבית ובכיתה, ככל שהילדים גדלים, ככל שהדורות נהיים בחיריים וחופשיים יותר, גם ההנהגה שלנו המורים – ההורים תהיה מנווטת בעדינות יותר, כפיה חריפה תוביל למרי.

הנהגה המובילה לבחירה היא קשה הרבה יותר, היא מפחידה הרבה יותר. לכפיה יש יכולת מוכחת להוביל אדם למקום הרצוי מבחינתנו ובחירה הנותנת חופש, אין לה בטחונות וערובה. אבל, גם תלמיד או ילד המובל בעל כורחו יכול להיות מובל בגופו אבל הלב שלו, השותף העיקרי במעשה יהיה מלא מרי. בין אם מרי גלוי,

או מרי שקט שיכול להתפוצץ כשיגדל ויתמלא כוח.

זה נראה שבדורות שלנו, כמו דור הנכנסים לארץ, אין מנוס מלהורות דרך דיבור אל הסלע ולא בדרך ההכאה והכפיה. זה דורש מאיתנו סבלנות עצומה, היפך הכעס והרוגזנות, להאמין בדיבור שיחצוב בסלע טיפה אחרי טיפה ויוציא בסוף מים חיים.

(חוקת תשפ"ג)