הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)
מערכת שיקולים שלמה מנחה את הדיינים בכל מקרה של גיור. בסופו של דבר, ההחלטה לקבל מתגיירים או לדחותם נתונה בידי בית הדין בלבד. דיינים ורבנים אינם מלאכים ואינם משמשים כבית דין של מעלה, אלא בית הדין על הארץ הדן מתוך טבע האדם וכוחות אנוש. זו גדולתו של בית הדין לגיור שמסוגל לדון מתוך שכל אנוש ולב בני אדם. ההלכה סומכת על שיקול הדעת של בית הדין ועליו להפעילו כאשר הוא דן את הגרים, זו זכותו וחובתו. ואכן כך נפסק להלכה בשולחן ערוך: "ומכאן דהכל לפי ראות עיני בית הדין" (יורה דעה רסח, אות יב).
מעניין, שלמרות שרבי יוסף קארו כתב את שולחן ערוך, הוא לא כותב שולחן ערוך לרב המגייר, אלא משאיר את שיקול הדעת ביד בית הדין מתוך העיקרון המנחה של "הכל לפי ראות עיני בית הדין". כלומר, שלבית הדין יש שיקול דעת, הם יכולים להחליט על פי היכרות עם המציאות, על פי סברה על פי שיקולים אישיים וקולקטיביים ולא רק על פי ידיעה וודאית.
העיקרון המנחה הוא שיש לבית הדין את הסמכות והאחריות לשקול את המניע לגיור ולשער את עתידו של הגר ועל פי זה לקבל את ההחלטה לגיירו. כלומר, לכל רב העוסק בגיור, מוענק טווח רחב של שיקול דעת אוטונומי באשר לקבלת גרים ושיקולים שונים, וכך נוצרות גם קבלת החלטות שונות, מתוך גישה סובייקטיבית ואישית. נדמה שהמושג של "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", הוא סוג של החלטה על פי אינטואיציה. מצד אחד יש להכיר את האדם הפרטי ואת המצב הכללי של האומה, אבל בסופו של דבר ההחלטה צריכה להתקבל על פי שיקול דעת ועל פי רגש ואינטואיציה.
הש"ך על שולחן ערוך, מבסס את דברי השולחן ערוך על הסיפור הידוע בגמרא שנכרי בא להלל כדי שיגייר אותו על רגל אחת מתוך אמונה בתורה שבכתב בלבד או כדי להיות כהן גדול: "וכתבו התוספות… דהלל בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הדיין" (ס"ק כ"ג).
הסיפור על הלל שגייר אדם כדי לשמש כהן גדול, מהווה על פי התוספות מקור להבנה שגם אם הגר הציב מניע שאינו ריאלי לגיורו, להיות כהן גדול, הלל גיירו "כי בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים". כלומר, שצריכה להיות לבית הדין המגייר ראייה "עתידנית", לא רק להכיר את מצבו העכשווי של הגר אלא גם את עתידו.
על דברי התוספות כתב הרב צירלסון בשו"ת עצי הלבנון: "על כרחך דאין כוונת התוספות שלהלל היתה בזה איזו ידיעה מראש על פי רוח הקודש, אלא וודאי דידיעת הלל הייתה כאן רק עלפי אומד דעתו התורני גרידא, לפי התבוננותו בתכונת המתגייר שלפניו… על סמך הבנתו העמוקה". ללמדנו שבית הדין לא מחליט את מי לקבל על פי רוח הקודש, אלא על פי שכל אנוש (יו"ד סג).
הרב עוזיאל מסביר כדרכו באופן ברור את כוחו של הדיין בקבלת החלטות בגיור: "מן הדין הכל לפי הדיין, שאם הוא בטוח שקרבתו של הנכרי המבקש להתגייר אל היהדות תהיה קיימת, רשאי להזדקק לו… מכאן אנו למדים שכל שהדיין עושה זאת לשם שמים מתוך בטחון שסופו של המתגייר להתקרב אל היהדות מאהבה, רשאי לקבלו. ואלו הם דברים המסורים ללבו ועיניו של הדיין" (תשובת הרב עוזיאל נושאת תאריך כ"ט טבת תרצ"ו, לא נדפסה ב'משפטי עוזיאל).
מי שמציג ומסכם את כוחו של בית הדין בשיקולים פרטיים וציבוריים גם יחד בקבלת החלטות בנושא גיור, הוא הרב חיים דוד הלוי: "ולכן אין כל פלא שבתי הדין בדורנו שונים הם בגישתם לענייני גיור, כי הלא הכל לפי ראות עיני בית – הדין, כל דיין וגישתו, כל דיין והתרשמותו… אילו כתבה תורה מצוה מפורשת לקבלת גרים היתה אז מצוה זאת ברורה ומוגדרת ומחייבת כל דיין בכל דור, וכל הבא להתגייר, ושלמו בו כל התנאים המאפשרים קבלתו, היה חיוב גמור לקבלו ולא לדחותו. וכן להיפך, כל עוד לא שלמו כל התנאים המתירים קבלתו אי אפשר היה בשום פנים לקבלו, וזה אשר רצתה תורה למנוע… אלא מסורה לכל דיין ומנהיג בדורו להחליט כראות עיניו בין לקולא בין לחומרא… לזה כיונה תורה כאשר השאירה את עניני הגיור "לפי ראות עיני הדיין". לסיכום, רצתה תורה שמצות קבלת גרים תידון תמיד כהוראת שעה, כל דור וכל דיין במקומו, יחליט אם לקבל גר או גרים, לפי תנאי הזמן והמקום .אציין לבסוף, שגם בתי דין המקילים בגיור, וגם המחמירים, כולם כוונתם לשם שמים, ופועלים לפי הבנתם ומצפונם הטהור" (שו"ת עשה לך רב חלק א סימן כג).
(בלק תשפ"ג)
