הנינה של האפיפיור הפרובוסלבי שהתגיירה

לא תמיד אפיפיור פרובוסלבי, השלטון הקומוניסטי ורב צבאי, מצטלבים בסיפור גיור, אבל במקרה של אירינה אורל, לכולם יש חלק ונחלה בתהליך הגיור שלה. אירינה היא אישה בת 70, ילידת  העיר חרקוב באוקראינה, שעלתה לארץ לפני 4 שנים. היא בת לאבא יהודי ולאמא לא יהודייה.

ההיסטוריה המשפחתית והרוחנית של אירינה מרתקת. סבא רבא רבא שלה מצד אמה, היה המטרופוליט של אוקראינה וגליציה, כלומר, הדמות העליונה בהיררכיה הפרובוסלבית של אוקראינה, האחראי על כל הכנסיות ולמעשה האפיפיור של אוקראינה. הכנסייה הפרובוסלבית הרוסית היא כנסייה עצמאית שאינה משויכת לוותיקן אלא מונהגת על ידי פטריארך מוסקבה ורוסיה. השם פרובוסלבי הוא תרגום מילולי של "אורתודוקסי" ואנו רגילים להכיר את הדת הזו ככנסייה האורתודוקסית הרוסית. סבא רבא רבא של אירינה היה הסמכות הדתית הגבוהה במדינה ולכן הוא קבור בפנתאון הלאברא בקייב, המקום שבו קבורות הדמויות המרכזיות של הדת הפרובוסלבית ומשמש כמקום עלייה לרגל למיליוני מאמינים.

סבא רבא של אירינה היה גם הוא כומר פרובוסלבי. הוא לא שיתף פעולה עם הסובייטים. הוא שמר על היהודים מכל משמר והסתירם מפני האנטישמים האוקראינים. בתקופת המהפכה הסובייטית הוא הסתיר יהודים בכנסייתו בתוך מגדל הצלב. גם סבא של אירינה היה כומר אשר הוצא להורג בירייה בראשו בתקופת סטלין על ידי הסובייטים על היותו איש דת ואמונה. אמה של אירינה הפסיקה את המסורת של אמונה ודת במשפחתה לאורך 3 דורות והפכה לאישה סובייטית קלאסית, אתאיסטית ורחוקה ומהדת.  אביה של אירינה, היה "יהודי סובייטי" הידוע כזן נכחד ומיוחד. למרות שהוא ידע שהוא יהודי והוריו אף דיברו אידיש, הוא השתדל ועשה מאמצים לא להתחתן עם יהודייה. האב היהודי והאם הלא יהודייה של אירינה, היו בני אותה דת בכך שהיו סובייטים, אתאיסטים, לא שמרו מסורות או אמונה כלשהיא והחליטו לא ללמד את בתם אמונה מהי. הם סגדו למולדת האוקראינית וחיו ברוח המדיני של אותה תקופה: "הלאום האוקראיני".

הבית היה רחוק מכל אמונה ואביה לא חגג בביתם את חג הפסח או את יום הכיפורים. אירינה גדלה ללא אמונה באלוקים וללא זהות דתית. אבל, אף על פי כן, לאט לאט היא החלה ללכת בדרכו של אברהם אבינו, לשאול שאלות ולהבין דבר מתוך דבר, עד אשר הכירה בעצמה בקיומו של הקב"ה ובכך שעם ישראל קיבל תורה בהר סיני לא רק לעצמו אלא לאנושות כולה.

למרות שהיא החלה את דרכה לאמונה יהודית, מי שעשה את הצעד המשמעותי לעבר היהדות היה דווקא הבן של אירינה, אשר המשיך את דרך אמו והחליט לעלות לארץ לפני כעשרים שנה (על פי חוק השבות), ללמוד תורה בירושלים ובסופו של דבר התגייר. שמואל, בנה של אירינה הפך לגר אשר שבר את רצף הכמורה במשפחתו, בנה משפחה יהודית לתפארת ומשמש כרב צבאי ביחידה קרבית בצבא. כך שלמעשה הבן של אירינה וגם נכדיה הם יהודים ולומדים בישיבות.

אירינה עלתה לארץ בעקבות בנה ונכדיה היהודיים. במקום ללכת אחרי הדת הנוצרית של הסבא רבא רבא שלה, שהיה אפיפיור פרובוסלבי, היא בחרה ללכת בדת היהודית של בנה ונכדיה ולשוב לשורשיה היהודיים. הנכדים של אירינה, צעירים בני ישיבות, גאים בסבתם ועודדו אותה להתגייר. במעמד בית הדין היא בחרה את השם העברי – רבקה אורה. רבקה על שם הסבתא היהודייה שלה מצד אביה ואורה כדי שתזכה להפיץ את אור התורה בעם ישראל ובעולם כולו. אמירת "שמע ישראל" של רבקה אורה בבית הדין, קרע שערי שמיים ולדעתי גם הדורות הקודמים של יהודים מצד אביה וכמרים פרובוסלבים מצד אמה, שמעו את תפילתה בהתרגשות ובברכת ברוכה והבאה לעם ישראל.

סיפורה של אירינה הוא לא יחידאי. מורכבות החיים בכלל והחיים היהודיים בפרט, יוצרים מציאות של גיור של נכדים לאפיפיורים ושל סבים לנכדים יהודיים וכך עם ישראל הולך ומשיב לחיקו נשמות טובות.

(ניצבים תשפ"ב)