דרך ארץ: האם העולים מאתיופיה נקלטו באמת? פרויקט מיוחד

ציון 30 שנה למבצע שלמה מהדהד – האם המסע של עולי אתיופיה לישראל עוד נמשך? * האם העולים מאתיופיה, משלל העליות, באמת נקלטו סופית? * האם הם 'משלמים מחיר' על שימור מורשתם הייחודית? * מה באמת קרה בפרשת יקבי ברקן? * ומה ה'צברים' לא מבינים על יהודי אתיופיה? (רמז – לא מעט דברים).  פרויקט מיוחד

"כשרואים את אורח חיי הקהילה באתיופיה אשר הצליחה לשרוד במשך 2500 שנה בתנאים קשים ובמרחק מכל מרכז יהודי, הדבר מעורר השתאות בעניין נצחיות עם ישראל"

הרב ראובן וובשת הרב הראשי ליהודי אתיופיה

המסע לארץ ישראל:

סיפור עלייתי ארצה עם הורי הינו סיפור מיוחד ושונה ממה שמפורסם וידוע בגלי העלייה בקרב יוצאי אתיופיה שעלו בארבעים השנים האחרונות. אמנם, לכל מי שעלה לפנינו ואחרינו יש סיפור ורקע מיוחד, אך הצד השווה שבכולם הוא השאיפה להגשים את חזון הנביאים קיבוץ גלויות בארץ ישראל ובנייתה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית.

עלינו אני והוריי לפני כ-50 שנה, וזאת לאחר קשיים רבים ובתקופה קשה ביותר שהגשמת חלום זה והמציאות בארץ לא האירה לנו פנים בלשון המעטה.

מחשבות על הקליטה:

המטרה הכללית והאמתית של כלל ישראל שווה, והיא הגשמת החזון האמתי של אבות האומה, הנביאים, והחכמים לדורותיהם עם כל המשתמע מכך. בד בבד צריך לראות נכוחה את המציאות ולפעול נכון. ופעמים קיימים קשיים בהבנה הבסיסית ועל כן רואים אנו לנגד עינינו תהליכים מנוגדים להבנה בסיסית זו, אך ככל שנתמקד ונבין היטב המטרה האמתית נצליח להגשים החזון, ומכלל הן אתה שומע לאו.

שאלת היהדות של יהודי אתיופיה:

די להתבונן ולראות את אורח חיי הקהילה אשר הצליחה לשרוד במשך 2500 שנה בתנאים קשים ובמרחק מכל מרכז יהודי, והדבר מעורר השתאות בעניין נצחיות עם ישראל. ובשנים האחרונות בס"ד הופקו לקחים והוסקו מסקנות מכך.

האגף לשירותי דת לעדה האתיופית:

כיוון שקיימים פערים בין המסורות יש צורך אמתי לשילוב ולגישור בין המסורות, והמנהיגים הרוחניים של הקהילה פועלים למתן מענה הולם וראוי ע"י הרצאות פרסום מאמרים וספרים מתאימים.

"מי שקיבל את הילדים בצורה גורפת בלי בעיות זו הציונות הדתית. הם פתחו את כל המוסדות שלהם בפניהם"

הרב הדנה יוסף, בעבר הרב הראשי ליהודי אתיופיה

העליה לארץ ישראל:

יצאתי מאתיופיה ב-1969 לטובת לימודים בבית מדרש לרבנות באיטליה. המטרה הייתה להסמיך אותי ובחור נוסף לרבנות ולהחזיר אותנו לאתיופיה ללמד את הקהילה ולהנהיג אותם כרבנים. בגלל המהפכה הקומוניסטית שהייתה באתיופיה לא יכלנו לחזור כרבנים והחלטנו לעלות לישראל ולהמשיך ללמוד שם. ב-1972 עלינו ארצה, ואז לא הייתה עליה אז לא היה את הסיוע שנותנים לעולים החדשים. למזלנו, הרבנים שלנו סידרו את העליה שלנו וזה הקל על הקליטה שלנו.

האדם הראשון שפגשתי היה מרן הרב הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. הוא היה מתעסק עם הבודדים שהגיעו באופן בלתי לגאלי, והוא סייע לנו כשרצינו ללמוד בישיבה. בהמשך, הוסמכתי לרבנות.

המפגש עם הארץ:

מילדות היה לי הרצון העז לבוא לישראל, אבל זה לא קל. זה לא מה ששמענו וחשבנו שם, באתיופיה, מה שאבות אבותינו סיפרו. הייתי צריך לקבל את המצב ולהשלים איתו. לא הסתכלתי כמה כסף אני מקבל – זה לא עניין אותי. היה לי מקום לישון, בגד ללבוש, משהו לאכול. הסתפקנו בזה. מכיוון שלמדתי בבית ספר יהודי באתיופיה שם למדנו את השפה העברית – ב"ה ידעתי עברית. דבר שני – בגלל ששהיתי 3 שנים באיטליה, מדינה מודרנית, זה גם הקל עלי את הקליטה כשהגעתי לארץ ישראל. ונוסף על כל זאת, במהלך הלימודים באיטליה הרבנים שלחו אותנו לישראל עם קבוצה, וכך הכרתי מקומות רבים בארץ, נפגשתי עם אתיופים שהיו פה ועם אנשים נוספים, וגם הסבירו לנו לפני העליה שבארץ יש דתיים וגם לא דתיים ועל איך מתנהלת המדינה, כך שלמעשה העליה לא הייתה כל כך קשה בשבילי.

שאלת היהדות של יהודי אתיופיה:

ב-77 הגיעו העולים הראשונים, אבל דרך סודן התחילו להגיע עולים ב-1980, אז מוניתי לרב הראשי של יהודי אתיופיה, כדי שאטפל בכל הצרכים שלהם. מאז טיפלתי בכל הצרכים של העדה, עד שיצאתי לפנסיה. הרבנות הראשית לישראל נתנו לי את כל הגיבוי וכל האמון וגם אני מאוד נזהרתי והקפדתי שחלילה לא תצא תקלה מתחת ידי.

הייתה משפחה שהם היו יהודים רק מצד האב והיו צריכים לעשות גיור. בבית הדין לגיור, כל המשפחה עברה ואת אחת מהבנות שהייתה חרשת ואילמת הותירו ללא מענה; בגלל שקשה לתקשר איתה, בית הדין אמרו שהיא לא יודעת מה היא עושה ולא מאשרים לגייר אותה. כשפנו אלי ביקשתי לפגוש אותה וראיתי שמאוד קשה לתקשר איתה. ריבונו של עולם – מה, המצב שלה לא מספיק לה? עכשיו גם להשאיר אותה שונה מהמשפחה שלה ולגרום לה צער? היא יודעת שהיא נדחתה ולא יכולה להתגייר כמו כולם. פניתי למקורות שלנו. כשבאה משפחה להתגייר – לילדים הקטנים אין דעת ומגיירים אותם. התחלתי לכתוב, ב"ה הקב"ה עזר לי. רציתי לראות גם את הילדה הזו כמי שאין לה דעת, כמו הילדים הקטנים. הילדים הקטנים יגדלו ויהיו חכמים ויתפקחו, אבל היא תישאר ילדה קטנה, אז אפשר לגייר אותה. נתתי לרב הראשי לישראל כבוד הרב הגאון הרב שלמה עמאר את המסקנות שלי. הרב הראשי, טיפל והוסיף ושיבח אותי ופסק שמותר לגייר אותה. התברר שכל הזמן דחו גיורים של כל אדם שבא במצב כזה- לא משנה מאיזו עדה. כך טיפלתי גם בענייני ממזרות, ענייני עגונות שהבעלים נשארו באתיופיה והנשים הגיעו ארצה ולא ידעו מה קורה באתיופיה, בנושא רישום נישואין ובירור יהדות ועוד.

פרשת יקבי ברקן

במגזר החרדי יש כל מיני דעות. במקרה יקבי ברקן – איזה משגיח מחב"ד הוא שעשה את הרחש הזה. לפני שקיבלו את הבחורים לעבודה ביקבי ברקן אני בדקתי את היהדות שלהם ונתתי אישור. על סמך זה קיבלו אותם, היו עובדים שם בחורים יראי שמיים שקובעים עתים לתורה, בחורים נפלאים שעושים מלאכתם נאמנה. אחרי כמעט עשרות שנים בא משגיח כשרות אחד שעשה את כל המהומה. אנשים כאלה לא חסר, אבל זה לא מעיד על הכלל – הרבנות הראשית לישראל תמיד השתדלו שהקהילה תשתלב בחברה, בעם היושב בציון.

קצת שאלות:
בעבר שייכו את עולי אתיופיה לחינוך הדתי – מה קרה בדרך?

אני הייתי היד והזרוע של הרבנות הראשית, ואת כל העולים מאתיופיה היו שולחים לבית ספר דתי, בגן ובבתי הספר. הראשונים היו צריכים לעשות גיור לחומרה והרבנים טיפלו בזה. הקפידו מאוד למקם אותם במסגרת דתית, אבל לאט לאט הייתה גם התנגדות ואמרו שכל אחד ילמד איפה שהוריו רוצים, ועם הזמן הילדים התחילו ללכת לבתי ספר לא דתיים. אבל, אני מאמין שזה היה חשוב מאוד בשביל הילדים שהלכו לבתי ספר דתיים – הם ידעו תפילות ובקלות התחברו עם ההלכה, עם המנהגים בארץ ישראל. אלו שלא הלכו לחינוך דתי לא ידעו את הדברים הללו ולא היה להם קל, לכן זה היה מאוד חשוב. אני לא אומר שכולם יהיו חרדים או דתיים, אלא שיקבלו את היסודות שיוכלו אחר כך לפתח ולהחליט בעצמם.

מי שקיבל את הילדים בצורה גורפת בלי בעיות זו הציונות הדתית. הם פתחו את כל המוסדות שלהם בפניהם. בתי ספר חרדים בכלל לא קיבלו את העולים מאתיופיה, למרות שאני נפגשתי עם רבנים חשובים במגזר החרדי והשתדלתי לעשות הכל – זה לא עזר. בכל מקום מרן הרב עובדיה זצ"ל היה הראשון שהסביר, שכנע את האנשים כדי שיקבלו ויכירו את בני העדה האתיופית, כאילו הם הבנים שלו. אחרי זה עבדתי עם כל הרבנים הראשיים וב"ה באמת הם עזרו וגם תמכו בקהילה ובאו לקראתה.

"לא עניינו אותנו עושרה של המדינה הזאת ולא רמת החינוך ואיכות החיים שפה, אלא להתהלך בארץ הזאת"

סגן השר לביטחון פנים, והממונה לשילוב יוצאי אתיופיה, חה"כ גדי יברקן

זכרונות מהעליה לארץ:

עליתי בגיל 8.5, במבצע שלמה. חיכיתי ליום העליה, כמי שינק את הרצון לעלות לציון מגיל אפס כמו כל ביתא ישראל באתיופיה. גדלתי בסמיין, אזור שידוע מאוד באדיקותו בדת, ובכיסופים לארץ ישראל, ירושלים, לשיבת ציון. גדלנו כאילו מחר בבוקר אנחנו עולים לישראל. לכן אני זוכר את העליה שלי – זה אירוע שאני לא אשכח אותו.

המפגש עם הארץ:

מבחינתי אין שום הבדל בין הציפיות ובין מה שמצאתי. לא עניינו אותנו עושרה של המדינה הזאת ולא רמת החינוך ואיכות החיים שפה, אלא להתהלך בארץ הזאת. ויתרנו על איכות חיים ועושר כדי להגיע לכאן ואנחנו ממשיכים חלום אבות שמשתרע על פני 2700 שנה. אני עדיין מתרגש שאני חי כאן. יכול להיות שבגלל שנולדתי בגולה, באתיופיה, למרות שגדלתי במדינה הזאת, אני רואה את ישראל בעיניים אחרות, כמו עולים רבים אחרים. הראיה שלנו היא ראייה של כמיהה, של חזון, של ציון. מי שלא חווה גלות לא בטוח יודע להעריך את חשיבותה של ארץ ישראל בימינו.

מחשבות על הקליטה:

אין כאן קליטה טובה או פחות. יש כאן פשוט פערים מאוד גדולים בין אנשים שבאו ממדינות שונות, מרקע שונה, לבוש אחר, טעמי אוכל אחר, סגנון תפילה אחר, מראה פיזי אחר – ולכן מטבע הדברים כשכל השוני הזה מתכנס לחברה אחת יש המון התנגשויות. נעשו המון טעויות קשות בקליטה בשנות ה-80 וה-90, אבל הקהילה הזאת כל כך חרוצה ומוכשרת שצמצמנו פערים של 3000 שנה ב-30 שנה. הקהילה קולטת את עצמה ולא מחכה שיקלטו אותה.

הקהילה היהודית באתיופיה תמיד הייתה גאה. היינו היחידים בגלות ששלטו במדינה שהם חיו בה. מתוך 3500 שנות עצמאות, במשך 1700 שנה היה שלטון יהודי לסירוגין. זו קהילה שהיא אף פעם לא ידעה לחיות כנחותים, כאנשים ש'עשו להם טובה'. אלו הצאצאים של האנשים הללו, שהגיעו לכאן בראש מורם וגאה ונתקלו בבעיות ראשוניות, אבל הדור השני כבר במקום אחר – אנחנו בפוליטיקה, במשפט, בצבא, בתקשורת, בכל מקום.

קצת שאלות:

אתה ממונה על שילוב יוצאי אתיופיה – למה עדיין צריך את זה?

יש המון בעיות אובייקטיביות שקורות. נקודת הפתיחה שלנו שונה מנקודת הפתיחה של מישהו אחר מהסביבה שלנו. בנוסף להיותי סגן שר הפנים של מדינת ישראל, חשוב לי לוודא שבני הקהילה מקבלים את התמיכה והמעטפת הנכונה כדי שלא יווצרו פערים גם בדור השלישי. המדינה חייבת ליישם עוד תכניות כדי שלאנשים תהיה את המדרגה הראשונה כדי להתקדם. אם המדינה לא תכניס כסף לסטודנטים צעירים יוצאי אתיופיה כמלגות כדי שירכשו השכלה גבוהה – ייפתח פער בין חברים שלהם ילידיי הארץ ממוצאים אחרים שהמשפחות של רובם יכולים לדאוג להם לעזרה בלימודים או סיוע במשכנתא או בדירה. אני אמון על כך שהמדינה לפחות תתן את התמיכה הראשונה, כמו בתכנית המשכנתאות לזוגות צעירים שהובלתי. בסוף זה עניין של חינוך, תעסוקה ודיור. אם נמצא את הפתרון של הדיור בסביבה נוחה וטובה זה ישפיע גם על התעסוקה והחינוך. ועוד, צריך להתאים גם את הטיפול בקשישים שלנו. אצלנו בתרבות אין דבר כזה לשלוח את המבוגרים לבית אבות. צריך להתאים את המבוגרים לזמן ולחברה, למצוא פתרונות מאוד יצירתיים.

מה הצברים לא מבינים על הקהילה האתיופית?

הנרטיב שהציגו להם עד היום, שמדינת ישראל הגדולה הביאה את היהודים מאתיופיה כדי להציל אותם, והם זועקים יותר מדי 'אכלו לי שתו לי', שגוי. הגיבורים האמתיים בעליה לישראל הם אנחנו. בשנות ה-80 מדינת ישראל הייתה מעצמה צבאית ועדיין חסמו את הכניסה שלנו לא"י.

עם כל הכבוד לחלוצי ישראל, ואני כמובן מכבד אותם, הגיע הזמן שילמדו גם את ההיסטוריה שלנו באור אחר, בצורה אובייקטיבית ונכונה. אף אחד לא יודע שניסיון העליה הראשון לא"י היה עוד הרבה לפני הרצל, ב-1862 ע"י ביתא ישראל, בהנהגת אבא מהרי. יש התכתבויות היסטוריות מתקופת התלמוד הירושלמי בין קייסים בירושלים ובאתיופיה ובין יהודים שחיו פה בא"י. בזמן הקמת מדינת ישראל בהצבעה לאו"ם – כל היהודים הבכירים שעבדו בצמוד לקיסר היילה סלאסי שכנעו אותו לעזור לשכנע מדינות אחרות להצביע באו"ם. יש המון דברים שההיסטוריה העכשווית הישראלית מסתירה ותפקידי כנבחר ציבור ישראלי להכניס את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה כפי שהיא למיינסטרים.

"למרות ההתרגשות מהשאת המשואה וקבלת פרסים, אני עדיין מרגיש צביטה בלב שאם מרביתנו בקהילה האתיופית היו כמוני – לא היה צורך בהכרת פועלי באופן ייחודי"

ד"ר אבי יצחק, אל"מ במיל. תת–טפסר בנציבות הכבאות, קצין הרפואה הראשי

המסע לארץ ישראל:

עליתי ארצה בשנת 1991 בטיסה מאדיס אבבה, בירת אתיופיה. המסע לארץ היה מלא ציפיות רמות והתרגשויות מרובות. בעיקר ציפיות של הגעה למקום נכסף שבו אמדד לפי תכונותיי ויכולותיי ולא לפי דעה קדומה כזו או אחרת בשל מוצאי היהודי 'הנחות'. וציפיות למקום שבו כולם רתומים למטרה אחת, אוהבים ומכבדים אחד את השני, וגם אותנו, העולים מאתיופיה.

מחשבות על הקליטה:

הקהילה האתיופית טרם נקלטה כמו קהילות אחרות בארץ. עם זאת אני אופטימי, בייחוד כשאני לוקח בחשבון את הפער החברתי–תרבותי–טכנולוגי בין החברה הכפרית אתיופית ממנו רובינו מגיעים לבין החברה הישראלית אליה אנו מבקשים להיקלט. הייתי רוצה לראות מעט יותר אופטימיות, עבודה יסודית, קורטוב של רצון טוב וייחוס כוונות טובות בין החברה הקולטת לחברה הנקלטת.

קצת שאלות:

מה ה'צברים' לא מבינים על הקהילה האתיופית עד היום?

ה'צבר.ית' הממוצע.ת נעדר.ת סקרנות לתרבותו של האחר. מכאן שקשה לצפות שיכירו את המורכבות שבעבודת הקליטה. יש קושי בהבנת הרקע של הצניעות, כבוד לזולת, הנימוס ועוד, שכולם חלק משמעותי של התרבות ממנה אנו באים, אבל, שכולם מושתתים על רקע של מנה גדושה של בטחון עצמי וגאווה אישית שהם אבני יסוד לבניית אישיותינו. הצבר הממוצע מתרגם צניעות וכבוד לחולשה וחוסר בטחון וזה, בעיניי, פספוס גדול.

מתי זה יהיה עניין שבשגרה שישנם 'רופאים בני העדה האתיופית', בעלי דרגות בכירות בצבא וכיו"ב?

מתי זה יהיה–אני לא יודע לומר. הרי 'הנבואה ניתנה לשוטים'. עם זאת אני אופטימי בכך שאופטימיות, אהבה, קבלת האחר וקורטוב של ייחוס כוונות טובות באופן הדדי הם כלים ערכיים משמעותיים שיאפשרו צמצום פערים.

השאת בעבר המשואה, ולאחרונה אף קיבלת את פרס שרת העליה והקליטה בתחום הרפואה.

זה תמיד מרגש כשאתה זוכה להכרה על פועלך. וממקום צנוע אתה אפילו חש תחושה שאתה לא לגמרי ראוי לכל הכבוד הזה שמרעיפים עלייך. עם זאת, אתה עדיין מרגיש מעט צביטה בלב שאם מרביתנו בקהילה האתיופית היו כמוני – לא היה צורך בהכרת פועלי באופן ייחודי. כאילו שהפרס הזה הוא עדות לעוני בקרב קהילתי.

(קרח תשפ"א)