הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
הבדל גדול יש בין בלק, המלך המבוהל, לבלעם הנביא המקולקל. בלק חושש בעיקר מהנזק הכלכלי שעם ישראל עלול לגרום לו ולעמו. הוא שמע "אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי", אחרי שהאמורי לא הסכים שבני ישראל יעברו בארצו, וחשש שהם ירצו לעבור גם דרך מואב ובדרכם יחסלו את כל היבולים בשדות. למואב היו כנראה עדרי צאן מהגדולים במזרח התיכון, ואפשר ללמוד זאת משלל המלחמה שלקח ישראל בהמשך "וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים". על כך כתב יורם טהר-לב שדיר הצאן שהיה לבלק היה הגדול ביותר בהיסטוריה, ולכן, הוא ניסה להזהיר את משה באמצעות בלעם: אל תעז להתקרב לדיר בלק, דיר באלק!
ניתן אפוא להבין לליבו של בלק שחושש חשש לגיטימי, ומתוך נאמנות לעמו והגנה על ארצו, מבקש לגרשו מן הארץ, מארץ מואב. בכך אפשר להסביר את העובדה שפרשה בתורה נקראת על שמו, על אף שהוא היה מלך עוין לישראל.
בלעם, לעומת זאת, הוא אדם "בלא-עם" (סנהדרין קה, א), ומאבקו נגד ישראל היה מאבק עקרוני, שכן עם ישראל היה עם למופת מכל היבט שהוא: גדול, מאורגן ומסודר להפליא, בעל אמונה מוצקה ואידיאולוגיה סדורה, ולכן בלעם, שחי לבדו עם אתונו, ומתנגד להתארגנות חברתית ולאומית, חובש בשמחה את אתונו השכם בבוקר, ויוצא בשמחה למשימת הקללה.
ההבדל בין האג'נדה של בלק לזו של בלעם ניכרת בדימויים החייתיים בהם הם משתמשים כלפי בני ישראל. שליחי בלק מתארים את עם ישראל כשור המלחך עשב, והם חוששים: "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה". השור הוא צמחוני, ואינו קטלני, כל מעייניו נתונים למזונותיו, ואפילו את העשב הוא מלחך ואינו מכלה עד תום.
בלעם, לעומת זאת, מתאר את עם ישראל בברכותיו בתור אריה טורף ואכזר: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". בלעם בוחר להעניק לעם ישראל דימויים מפחידים של חיית טרף המכלה את טרפה עד תום, ושותה את דמו. את א-לוהי ישראל הוא מתאר כמי ש"תוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לו, יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ". בדימויים של בלעם עם ישראל הגיע לאזור מתוך מגמה תוקפנית ורצון להרוג, והוא מעוניין מלכתחילה במלחמה ובכיבוש.
בלעם כמובן טעה. עם ישראל רצה לעבור בשלום בארצות עבר הירדן המזרחי, והוא נלחם בסיחון ובעוג רק בלית ברירה. גם ממשיכי בלעם כיום טועים. עם ישראל שואף לחיות בשלום עם עמי הסביבה גם ממערב לירדן. חכמינו ביטאו זאת באמירה על שלוש האגרות ששלח יהושע לתושבי הארץ בהן כתב: "הרוצה להשלים – ישלים, הרוצה לפנות – יפנה, והרוצה לעשות מלחמה – יעשה מלחמה". השאיפה הייתה שעמי הארץ יבחרו לחיות בשקט לצד עם ישראל, ולא ייכנסו איתו למלחמה כלל. נביאי ישראל אף כאבו את כאבם של עמי האזור, ובכללם מואב, כדברי ירמיהו: "ליבי למואב כחלילים יהמה".
אכן, הדימוי של עם ישראל ללביא ולאריה הוא דימוי ראוי, אך הדמיון איננו בכך שהוא חיית טרף, אלא בכך שיש לו כוח הרתעה אדיר. "שאגת האריה בשיאה נשמעת למרחק 8 ק"מ ויותר, וכמחצית ממזונו הוא משיג באמצעות שימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו" (ויקיפדיה). לתובנה זו הגיע בלעם בברכתו השלישית והמושלמת ביותר, בה אמר על עם ישראל: "כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ". בפסוק זה הדימוי לאריה הוא חיובי לחלוטין, ולכן הוא נאמר כבר על-ידי יעקב אבינו בברכתו ליהודה. כאן מדמה בלעם את ישראל לאריה, לא בגלל היותו חיה תוקפנית, אלא בשל המעמד והעוצמה שהוא מקרין, שמקנים לו כושר הרתעה והילת מלכות גם כשהוא שוכב בשלווה. האריה הוא היחיד מבין החתוליים הגדולים שלמרות עוצמתו ויכולתו להיות תוקפן הוא חי בקבוצה, שכן האריות מרסנים את תוקפנותם, ורק לעתים רחוקות, כשהם זקוקים למזון, הם יוצאים לטרף.
גם בימים קשים של מאבק באויבים מרים אנו שואפים להיות בבחינת "גיבור כארי", כוחנו בהרתעה מושכלת ומסכלת ובתקיפה מחושבת וממוקדת, ולא בפעולות של נקמה קולקטיבית המתבצעות על-ידי יחידים מתוך התלהטות רגשות, ופוגעות באוכלוסיות אזרחיות. פעולות נקם חסרות הבחנה פסולות הן מן ההיבט המוסרי, הן בשל חילול השם והן מן ההיבט התועלתי. גם בימים של מצב ביטחוני מעורער עלינו להתאמץ לשכב כַּאֲרִ֛י ולקום כְלָבִ֖יא.
(בלק תשפ"ג)
