הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
את פרשת פנחס נקרא יומיים לאחר י"ז בתמוז. בתחילת ימי חשבון הנפש והאבלות על החורבן של 'בין המצרים' – שבין י"ז בתמוז לט' באב. חז"ל חשפו בפנינו את הסיבה לחורבן בית שני: "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם!" (גמ' יומא ט ב). נדמה שהשנה הלקח שעלינו ללמוד בימים אלה מהחורבן דאז נעשה מוחשי ביותר, וזועק לתיקון. "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם" (הרב קוק זצ"ל אוה"ק ג' שכ"ג).
לפני כמה עשורים היה נפוץ הביטוי: "שלום עושים עם אויבים!". אולם התורה מלמדת אותנו שקודם לכל "שלום צריך לעשות עם אחים!". לא עם אחים שחושבים בצורה דומה ומסכימים ביניהם אלא דווקא בין אחים שחלוקים ביניהם: "עִקַּר הַשָּׁלוֹם הוּא לְחַבֵּר שְׁנֵי הֲפָכִים, עַל־כֵּן אַל יְבַהֲלוּךָ רַעְיוֹנֶיךָ אִם אַתָּה רוֹאֶה אִישׁ אֶחָד שֶׁהוּא בְּהִפּוּךְ גָּמוּר מִדַּעְתְּךָ, וְיִדְמֶה לְךָ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַחֲזִיק בְּשָׁלוֹם עִמּוֹ, וְכֵן כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים מַמָּשׁ, אַל תֹּאמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כִּי אַדְּרַבָּא, זֶהוּ עִקַּר שְׁלֵמוּת הַשָּׁלוֹם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בֵּין שְׁנֵי הֲפָכִים. כְּמוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו בֵּין אֵשׁ וּמַיִם שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים" (ר' נחמן מברסלב ליקוטי תפילה פ).
צריך להשקיע בכך כי בשלום הפנימי הזה תלוי הכל! כמאמר חז"ל: "שֶׁמָּא תֹאמְרוּ, הֲרֵי מַאֲכָל וַהֲרֵי מִשְׁתֶּה, אִם אֵין שָׁלוֹם אֵין כְּלוּם, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"; מִכָּאן שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה מ"ה) "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רַע". מַגִּיד שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל" (ספרא בחוקותי א).
זו הסיבה מדוע מצוות התורה להשכין שלום שונה משאר המצוות: "חִזְקִיָּה אָמַר: גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת כְּתִיב בְּהוּ (שְׁמוֹת כ"ג) 'כִּי תִּרְאֶה', 'כִּי תִּפְגַּע', (דְּבָרִים כ"ב) 'כִּי יִקָּרֵא', אִם בָּאַת מִצְוָה לְיָדְךָ אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ וְאִם לָאו אִי אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ, בְּרַם הָכָא (תְּהִלִּים ל"ד): 'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' בַּקְּשֵׁהוּ לִמְקוֹמְךָ וְרָדְפֵהוּ לְמָקוֹם אַחֵר" (ויק"ר ט ט). כל מצוות העשה שבתורה חובה לקיימן כאשר הן מזדמנות, ואין חובה ליזום מצבים כדי להתחייב בהן, אחר המצווה להשכין שלום צריך 'לרדוף' וליזום את קיומה.
בפרשתנו זוכה פנחס לגמול יוצא דופן על שהציל במעשה שעשה את עם ישראל ממגפה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה יא). מעתה פנחס זוכה ל'ברית כהונת עולם', ואף לכך שמרבית הכהנים הגדולים יצאו מזרעו. אולם מהי 'ברית השלום' לה זכה פנחס? ומה ערכה? פירושים רבים ניתנו לכך.
רש"ר הירש פירש: "…אמור את הדבר, למען ידעו הכל וישיבו אל ליבם: הנני נתן לו את – בריתי שלום! וכו'. נמצא שעיצוב ההרמוניה המושלמת של כל יחסי העולם בינם לבין עצמם ובינם לבין ה' הוא "ברית", והוא הבטחה מוחלטת של ד'; וכו'. הגשמת ההרמוניה העליונה של השלום נמסרה כאן מידי ד' דוקא לאותה רוח ולאותה פעילות שחדלי מעש, חסרי מחשבה ושכחי חובה – המתעטפים באיצטלא של "רודפי שלום" – אוהבים לקרוא לה "הפרעה לשלום" ומגנים אותה בשל כך. "שלום" הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו; אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלוהית. שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ה'. מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת האלוהית, הרי בעצם מאבקו זה הוא מלוחמי ברית השלום בארץ. מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם ה', הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ. לא אדישות ההמונים, אף לא דמעת הכאב שניגרה בחוסר מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פינחס הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה' ותורתו ועל ידי כך החזיר על כנו את היסוד לשלום אמת. וכו'.
אולם וי"ו של "שלום" (הכתבה בספר התורה א.ש.) היא "וי"ו קטיעא" – על פי רוב השיטות וי"ו שבורה (האות חתוכה באמצעה א.ש.). שכן ברית פינחס היא השלום ש"הוחזר לשלמותו". במקום שיש צורך בקנאת פינחס שם "נקטע" השלום. ומאבקו של פינחס מכוון להחזרת השלום לתיקנו, הוא נלחם שה"שלום" ישוב להיות "שלם". (רש"ר הירש שם).
ככהן זכה פנחס גם לברך את ישראל בברכת הכהנים – ברכת השלום: "… יִשָּׂא ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם!". גם אנו חותמים את ברכותינו ותפילותינו בתפילה לשלום פנימי עכשיו: "שִׂים שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים, אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, בְּרָב־עֹז וְשָׁלוֹם".
"ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כט יא).
(פנחס תשפ"ג)
