הרעב מגיע, ויעקב שולח את בניו למצרים. אז מתאר אותם הפסוק: "וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר ממצרים". מיד לאחר מכן חוזר הפסוק לעסוק ביעקב, ואח"כ מכנה את בניו, כמתבקש, "בני ישראל". המדרש (בראשית רבה צא) שם לב כמובן לחילופי הכינויים, ולא מסתפק בראיית השיוך ליוסף כרמז מטרים להמשך:
"וירדו אחי יוסף. בני ישראל צריך המקרא לומר?! אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו, ולסוף מתחרטין ואומרים: אימתי נרד למצרים, נחזיר את אחינו לאביו! וכשאמר להם אביהם לירד למצרים, נתנו כולם דעת אחת להחזירו".
כשהאחים יורדים למצרים, הם אינם יורדים רק בשליחותו הגלויה של יעקב. הם אינם רק "בני ישראל". יש להם שליחות סמויה נוספת, הידועה להם ולא לאביהם. בשליחות הזו, ובנסיון לתקן את השבר שבמכירה, הם "אחי יוסף". המדרש ממשיך בסיפור דרשני מוכר, לפיו יוסף מאתר את אחיו באמצעות רישום של כל הנכנסים, ולאחר מכן, סגירת כל האוצרות (המחסנים) של חלוקת המזון, מלבד אחד אליו יכוונו האחים, ומשם יתבקשו להגיע אליו.
המדרש עונה בכך על השאלה המתבקשת, והיא כיצד זה עשרה אחים מכנען מגיעים בדרך 'מקרית' עד למשנה למלך מצרים, והייתכן שהדברים לא היו מכוונים.
המדרש עקבי לשיטתו – הכל מכוון. האחים מחפשים את יוסף, ויוסף מחפש את אחיו.
אלא שהחיפושים מסתבכים:
"עברו שלושת ימים ולא באו, מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך, ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק. הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, ומה טיבן בשוק של זונות?! אלא אמרו: אחינו יוסף, יפה תואר ויפה מראה, שמא בקובא הוא?! "קשים הדברים וכמעט שאי אפשר לאמרם: האחים מבינים היטב את משמעות המכירה של אחיהם הצעיר והיפה למצרים. הם יודעים מה עלול לקרות שם לעבד יפה, ולמעשה – הם כמעט צודקים, וסיפור אשת פוטיפר מבטא זאת.
גם הטראומה של דורות חז"ל נמצאת ברקע, וסיפורי שבי של נערי יהודה וירושלים שבאגדות החורבן.
בהמשך הסיפור הדרשני הארוך הנ"ל, מעמת אותם יוסף עם עובדת הימצאם בשוק כזה:
"אמר להם: בשוק של זונות מה טיבכם? […] אמרו לו: אבידה אבדה לנו, והיינו מבקשין אותה שם".
האחים מתרצים לכאורה תירוץ, אך למעשה אין אמת גדולה מזו:
אבידה אבדה להם, והם סבורים שאולי נתגלגלה למקום נורא.
עכשיו, לאחר שהכירו בחטאם והם מתחרטים עליו, הם יהיו מוכנים לספוג השפלות וחשדות, ולרדת בעצמם אל הבור האפל ביותר – כדי למצוא ולמשות את יוסף מתוכו. כך יתחילו את התהליך לתיקון ולאיחוי.
(מקץ תשפ"ב)