משפחת הרבנות הראשית

העירוב שבין השלטון הפוליטי ובין מוסד הכהונה השחית אט אט את המערכות

מי שרוצה לראות תמונה של חורבן, איננו צריך לפתוח ספרי היסטוריה. הנביאים, ואחריהם חז"ל, סיפקו לנו תמונה שכזו. בחכמתם, הם ידעו שלא מספיק לתאר דם ואש כדי לצייר חורבן; הם הפנו את תודעתנו אל השורשים הרוחניים של החורבן, אל המקורות החברתיים והתרבותיים שלו.

אחת התמונות שמציירים לנו חז"ל בהקשר הזה נוגעת למעמד הכהונה. בימי בית שני, במלכות בית חשמונאי, הכהונה והמלוכה התאחדו, והעירוב הזה שבין השלטון הפוליטי ובין מוסד הכהונה השחית אט אט את המערכות. התחילו מאבקים על השליטה במקדש, וגורמים בעלי כוח ושליטה החלו לסחור בו. הכהונה נקנתה בכסף, ואנשים תאבי בצע, כבוד וממון, החלו לשמש בכהונה. באחד המקומות בתלמוד, מציירים לנו חז"ל כיצד נראתה המציאות הזו (פסחים נז, ע"ב):

"אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס – אוי לי מאלתן. אוי לי מבית חנין – אוי לי מלחישתן. אוי לי מבית קתרוס – אוי לי מקולמוסן. אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי – אוי לי מאגרופן.

שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות".

חז"ל מספרים על ארבע משפחות שהשתלטו על הכהונה ונהגו באלימות כלפי מי שלא ציית להן. הן היכו (אלתן, אגרופן), יעצו רע (לחישתן) והלשינו (קולמוסן) על מתנגדיהן, כדי לשמר את מעמדן. אבל למעלה מכך, הן דאגו למנות את מקורביהן לכל התפקידים האחראים במקדש – אבות הבית כיהנו ככוהנים גדולים, בניהם שלטו בתקציב, חתניהם מונו למנהלים של המקדש, ועבדיהם היו השליחים לחבוט בעם ולנצל אותו. זו תמונת השחיתות. כך נראה סיאוב דתי. וזח המתכון לחורבן.

עד כמה המציאות הזו רחוקה מאיתנו היום? ביום שלישי, י"ד אב, ה-1.8.23, היו אמורות להיערך הבחירות לרבנות הראשית בממלכת ישראל השלישית. מועד הבחירות קבוע בחוק, ואי אפשר לומר שהן הפתיעו מישהו. ובכל זאת, במערכת הפוליטית החליטו לדחות אותן בחצי שנה. מדוע? אין זה סוד, שהסיבה האמיתית לדחייה היא לא הסמיכות לבחירות לרשויות המקומיות אלא אי הסכמה בתוך מפלגת ש"ס בנוגע למועמד למשרת הראשון לציון.

אריה דרעי רוצה למנות את אחיו, הרב יהודה דרעי (רב העיר באר שבע), למשרת הראשון לציון, אך הוא לא יכול לעשות זאת לפני שהוא מסדר תפקיד למועמד השני של ש"ס – הרב דוד יוסף (אחיו של הראשל"צ הנוכחי, הרב יצחק יוסף). הרב דוד יוסף לא יוכל לקבל את תפקיד הרב הראשי לירושלים אלא רק לאחר פרישתו של הרב עמאר, שתקרה בדצמבר. לכן דרש דרעי לדחות את הבחירות לרבנות הראשית, כדי שיוכל למנות את הרב יוסף כרב הראשי לירושלים, מה שיכשיר את בחירתו של אחיו, הרב יהודה דרעי, למשרת הראשון לציון.

זה לא הסיפור המשפחתי היחיד בתוך הרבנות הראשית. עד לפני זמן לא רב, במועצת הרבנות הראשית ישב לצדו של הרב הראשי האשכנזי, דוד לאו, אביו (הרב ישראל מאיר לאו) וחותנו (הרב יצחק רלב"ג). לצידו של הראשון לציון ישבו אחיו (הרב אברהם יוסף) ואחיו של אריה דרעי (הרב יהודה דרעי). גם גיסו של דרעי – הרב אליהו אלחרר, ביקש לקבל מקום במועצה, אך לא נבחר. היום, במועצת הרבנות הראשית יושבים הרב יצחק לוי, רב העיר נשר, המקורב לראשון לציון הרב יוסף; הרב יצחק פרץ, רב העיר רעננה, שכיהן כשר מטעם מפלגת ש"ס; ועוד שני בנים של רבנים ראשיים לשעבר – הרב שמואל אליהו והרב יעקב שפירא.

כולם תלמידי חכמים, אין ספק. כולם ראויים. אבל האם התמונה הזאת של שלוש משפחות ששולטות ברבנות (דרעי, יוסף, לאו), ששולטות ברבנות, ופועלות כדי למנות את מקורביהן לתפקידי מפתח – היא תמונה של גאולה או של חורבן? האם היא קרובה יותר לחזון 'כבוד הרבנות' של הראי"ה קוק או לתמונת החורבן של שלהי ימי בית שני? יקרא הקורא וישפוט.

(דברים חזון תשפ"ג)