קציבת כהונה ברבנות

מועצת הרבנות הראשית נבחרת לחמש שנים ורבנים ראשיים לעשר שנים. באותו אופן ראוי לנהוג בשאר המשרות הרבניות

האם רבנים צריכים לכהן בתפקידם כל החיים או שיש לקצוב את כהונתם בזמן? יש הטוענים, שאין זה לכבודם של רבנים שכהונתם תוקצב בזמן. לרבנים מעמד וכבוד. כשאנו קוצבים את כהונתם אנו כאילו פוגעים בכבוד זה. מלבד זאת, טוענים אותם קולות, אסור שהרב יהיה תלוי בציבור. אם הרב יצטרך להיבחר מחדש הוא יימנע מלהוכיח את העם ולומר לעתים אמירות שאינן-פופולריות, כדי שלא לפגוע בסיכויים שלו להיבחר מחדש.

מצד שני, טוענים אחרים, שעובדה היא שישנם רבנים שאינם עוד ראויים לתפקידם. אין זה קורה רק בגלל מצב פיזי מידרדר אלא בגלל שהדור או הסביבה משתנים ודמות הרב הספציפי כבר אינה מתאימה להם. זה קורה לעתים בקהילות וביישובים. עם הזמן, האוכלוסייה משתנה והרב כבר אינו דובר את ה'שפה' שמתאימה לאנשים. האם נגזר גורלם של יישובים וקהילות להיות תחת רב, שהם כבר לא מעוניינים בו?

כמו תמיד, האמת נמצאת באמצע. רב צריך לשמור על מעמד וכבוד ואי אפשר לצפות שהוא יצטרך להתחנף ולרצות את הציבור, אחרת ימעל בתפקידו. מצד שני, חיוני שרב יהיה מחובר לציבור ושאנשים ירצו לשמוע אותו, לקבל ממנו הוראה ולשאוב ממנו השראה. אחרת, במה יועיל בתפקידו? אגב, אפילו התורה שמרה על איזון כזה. מצד אחד, התורה נועדה לרומם את עם ישראל ולקדם אותם אל עבר מציאות רוחנית גבוהה (ממלכת כהנים וגוי קדוש). מצד שני, דיברה תורה בלשון בני אדם ולעתים היא אפילו ויתרה על האידיאלים הגבוהים שלה כי עם ישראל באותה עת לא יכול היה להכיל זאת (כך הוא למשל ההיתר לאכול בשר לדעת הראי"ה קוק; וכך הם הקרבנות לדעת הרמב"ם במורה הנבוכים).

דומני, שכשאנו מדברים על הסדרת משרותיהם של רבנים יש גם צורך לשמור על האיזון הזה. מצד אחד, צריך לשמור על מעמדו של הרב כך שיוכל לפעול בחופשיות ובנאמנות להלכה ולתורה ולא יחשוש ממה שהציבור יגיד עליו. מצד שני, צריך לתת לציבור את האפשרות להביע את עמדתו עליו ולבחור רב ההולם את שפתו ודרכו. כיצד עושים זאת?

התשובה היא כהונה קצובה, שתהיה מצד אחד מספיק ארוכה כדי שהרב יוכל להתנהל בחופשיות אך מצד שני היא תהיה תחומה בזמן כדי לאפשר לציבור לבחור את הרב שמתאים לו. במאמר מרתק שחיבר ד"ר אריאל פינקלשטיין בביטאון צהר (לז, התשע"ה), הוא סוקר את המקורות ההלכתיים בנושא קציבת כהונה ומביא בין השאר את תשובתו של הרב עובדיה יוסף בעניין.

בשנת תשל"ג היו אמורות להיערך הבחירות לרבנות הראשית. מי שכיהן באותה עת בתפקיד הרבנים הראשיים היו הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים. סכסוך פרץ בין הרבנים הללו והרב ניסים תמך במועמדותו של הרב שלמה גורן למשרת הרב הראשי האשכנזי במקום הרב אונטרמן. חברי בית הדין הרבני העליון ביקשו מהרב אונטרמן שיגיש את מועמדותו להמשך כהונה, אך הוא התנה זאת בכך שהרב עובדיה יוסף, שכיהן באותה עת כרב העיר תל אביב, יגיש מועמדותו מול הרב יצחק ניסים.

בתשובתו (שו"ת יביע אומר ט, חושן משפט ט) דן הרב עובדיה יוסף אם ראוי להוריד רב מכהונתו. כדרכו, הוא מביא מקורות רבים בעניין, שמהם עולה שאפשר לקצוב משרות של רבנים והוא אף מצטט תשובת מהרשד"ם שאומרת שאם ציבור איננו מעוניין ברב, ביכולתם להעבירו מתפקידו. מסקנתו היא:

"מאחר שכל הני אשלי רברבי הרבנים הגאונים כל חברי בית הדין הגדול בירושלים, ללא יוצא מן הכלל, נרתמו בכל כחם לשם שמים, להשפיע עלי להגיש את מועמדותי למשרת רב ראשי וראשל"צ, לשרת בקדש יחד עם הרב הראשי אונטרמן (שליט"א), וכדבריהם עשיתי, ואז פנו בכל כח השפעתם על 'הגוף הבוחר' את הרב הראשי, לתמוך בי, וכן עשו והצליחו".

הסוף ידוע. הרב עובדיה יוסף נבחר לתפקיד הרם אבל יחד איתו נבחר גם הרב שלמה גורן. מכאן עולה שאכן ראוי לקצוב את כהונת הרבנים מראש לתקופה ראויה. כיום נהוג שמועצת הרבנות הראשית נבחרת לחמש שנים ורבנים ראשיים לעשר שנים. נראה שבאותו אופן ראוי לנהוג בשאר המשרות הרבניות בישראל.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)