זכירת שבת ושמירת שבת – מה הקשר ביניהן?

השבת – כרעיון המוביל למעשה – זקוקה לתרגום מחודש בכל תקופה כדי שתתבטא בצורה עדכנית וחיה

במספר מקומות ציוותה התורה על השבת, אבל נראה שהשניים המפורסמים ביותר הם הציוויים המובאים בדיבר הרביעי מעשרת הדברות, המובא בפרשת יתרו: "זכור את יום השבת לקדשו", ובפרשת ואתחנן: "שמור את יום השבת לקדשו". מה פשר ההבדל בין הציוויים 'זכור' ו'שמור'?

'זכור' הוא ציווי שמופנה לתודעה. עם ישראל מצווה לזכור בתודעתו את השבת ובכך לקדש אותה. בדומה לכך נצטווה עם ישראל לזכור את מעשה עמלק כדי למחות אותו לעתיד לבא. 'שמור', לעומת זאת, הוא ציווי המופנה למעשה. עם ישראל מצווה להקפיד שהשבת תתקיים כיום מנוחה ובכך הוא מקדש אותה. בדומה לכך, נצטווה עם ישראל לשמור את חודש האביב, כלומר, לעשות מעשה כדי שחג הפסח ייפול באביב, ובכך יציין נכון את המועד.

'זכור' ו'שמור' משלימים אפוא יחד את ביטוייה של השבת בחיי עם ישראל. הם כוללים תודעה ומעשה. על כך נאמר במדרש ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". כלומר, אין סתירה בין תיאור מצוות השבת בעשרת הדברות בשמות ובדברים, אלא שני התיאורים משלימים יחד את כוונתו של א-לוהים בציווי על השבת. יש לקדש את השבת הן בתודעה והן במעשה.

ובכל זאת, ישנו קושי. מדוע ניתנו שתי גרסאות לאותו דיבר? מדוע לא נכתב בשני המקומות זכור ושמור?

ייתכן שלפנינו ביטוי ראשוני לעיקרון שאותו נפגוש בהמשך. השבת אחת היא, אבל ביטוייה משתנים לאורך שנים ותקופות. אינה דומה שבת במציאות המדברית לשבת במציאות הארצישראלית. אינה דומה השבת בתקופת בית המקדש לשבת שלאחר החורבן. ואינה דומה השבת שבעידן הפרה-מודרני לשבת שבעידן המתועש. השבת – כרעיון המוביל למעשה – זקוקה לתרגום מחודש בכל תקופה כדי שתתבטא בצורה עדכנית וחיה.

זה שורש ההבדל בין ספר שמות לספר דברים. בספר שמות עם ישראל חי את חיי המדבר. הוא לא עבד בשדה ולא הכין לעצמו את האוכל. הכל ניתן לו מגבוה בצורת מן היורד מן השמים. על פי האמור בפרשת 'בשלח', שם ניתנה לראשונה מצוות השבת, המן לא ירד בשבת ומי שהיה יוצא מן המחנה ללקטו לא היה מוצא אותו. במציאות שכזו, אין מעשה מיוחד שיכול להנכיח את השבת. השבת נשמרת על ידי א-לוהים, שנמנע מלהוריד מן ביום הזה. לכן, עיקר הציווי על עם ישראל היה לזכור את השבת. היה עליהם לייחד את המחשבה ביום השביעי ולקשר בין אי ירידת המן לבריאת העולם על ידי א-לוהים.

בספר דברים מדובר כבר בדור אחר. דור שלא עתיד לחיות עם המן זמן רב, אלא להיכנס לארץ ולהפיק בעצמו את לחמו. במציאות טבעית של ארץ ישראל אם האדם עצמו לא יקיים את השבת בצורת שביתה ממעשה, היא לא תורגש בכלל. לכן, שם נצטווה עם ישראל דווקא לשמור את השבת, היינו לציין אותה באמצעות הפסקת המלאכה.

אם נכונים הדברים, הרי שניתן להסביר לאור זאת את ההבדל בין הנימוקים לשמירת השבת בספר שמות וספר דברים. אצל דור אוכלי המן, שרק נדרשו לזכור את השבת, הטעם לשבת הוא תיאולוגי – כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. אם א-לוהים הוא השובת, צריך לזכור את מעשיו בבריאה. אצל דור הנכנסים לארץ, לעומת זאת, שנדרשים לשמור את השבת, הטעם הוא חברתי – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך… וזכרת כי עבד היית במצרים". היות שאנחנו השובתים, אנו צריכים לממש את תפיסת החירות, שרעיון השבת הביא לעולם.

מאז, מתקיים מתח מתמיד בין זכירת השבת לשמירת השבת. בתקופות בהן חיי עם ישראל התאפיינו במלאכה, הושם דגש יותר על שמירת השבת. לעומת זאת, בתקופות בהן החיים היו יותר קלים ופחות דורשים עיסוק במלאכה, זכירת השבת היא שהפכה לחלק המשמעותי בסיפור.

זוהי תנועת מטוטלת בין התודעה ובין המעשה, שכאמור, שניהם חשובים, אך עדיין ייתכן שגורם אחד יהיה יותר דומיננטי מהשני. כיצד הדברים בא לידי ביטוי בתפיסת השבת בימינו? על כך ברשימה הבאה.

(האזינו תשפ"ב)