'שבועת אמונים' או 'חוזה' על תנאי?

אחד הרגעים המרגשים בתהליך כניסתו של חייל לצה"ל הינו 'מעמד ההשבעה'. עם הקמתו של צה"ל ('פקודת יום' כ"ב באייר תש"ח), נקבע ב'פקודת מטכ"ל' שכל חייל 'ישבע' אמונים, (במקרה שהוא חייל דתי 'יצהיר', פ.מ. 33.0915), בעת שהוא מקבל לידיו לראשונה נשק ותנ"ך צהל"י. בן גוריון הבין את החשיבות של מעמד זה במדינה דמוקרטית, להבטיח את הכפיפות של החיילים 'לשלטונותיה המוסמכים' של מדינת ישראל, 'ללא תנאי וללא סייג'.

לאורך תקופת המאבק בבריטים, הישוב היהודי היה מפוצל לכפיפויות תחת תנועות אידאולוגיות וארגונים מחתרתיים שונים. במדינה דמוקרטית זה בלתי אפשרי. חובה לקבל סמכות של שלטון נבחר אחד: "צבא שאינו כפוף באופן מוחלט לשלטון הדמוקרטי של העם, הרי בסופו של דבר הוא משתלט על העם ומוליך אנרכיה צבאית" (בן גוריון, 'יחוד ויעוד' עמ' 33-34). לכן הוא פירק את הפלמ"ח וחייב אותו להשתלב ביחידות צה"ל. מהלך שיצר התנגדות עזה, בעיקר בקרב מפ"ם, אשר סברה שהיה נכון להמשיך לקיימו בכפיפות להנהגת ההסתדרות (מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, עמ' 845).

בן גוריון בעצמו ניסח בצורה דקדקנית את 'שבועת האמונים' – 'למדינה, לחוקיה, ולשלטונותיה המוסמכים': "הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

לא בכדי קבע בן גוריון שהחייל 'ישבע אמונים', 'לקבל ללא תנאי וללא סייג'. משום שהבין שאין מדובר כאן ב'חוזה' על תנאי, שיש בו 'תן וקח', ונקבעים בו תנאים המסייגים את נאמנותו 'לחוקיה', 'ולשלטונותיה המוסמכים' של המדינה, 'ללא תנאי וללא סייג'.

בעיצומה של המערכה על עצמאות המדינה, שבה גורלם של המדינה וחיי תושביה עמדו בסכנה, התחדדה התובנה: החייל, אזרח המדינה, מתגייס ל'צבא העם', 'צבא חובה' ולא 'צבא שכיר', להגנה על המדינה ועל חיי תושביה, ועל חיי משפחתו.

החייל והמדינה הם גוף אחד ולא ישויות נפרדות. 'צבא העם' ששומר על החיים במדינה שלך, על עצמך ובשרך. על כן היא 'אמונים' ו'מחוייבות' מוחלטת, בלי פלפולים בין 'חובה' ל'התנדבות'. לא שייך להגדירה כ'חוזה', ודאי לא עם 'הגבלות' ו'תנאים'. רק בצבא שכיר חותמים על 'חוזה'! 'חוזה' הוא מערכת של יחסי גומלין בין שני צדדים, זרים, נפרדים, של 'נותן' ו'מקבל', ולכן קובעים בו 'תנאים' והגדרת 'הפרות'.

בסיומה של פרשת דברים מזכיר משה את ה'חוזה' עם שבטי ראובן וגד, שביקשו להתיישב בנפרד בעבר הירדן המזרחי (דברים ג יח). משה חשש שבכך הם מבקשים להיות גוף נפרד, ולהיפרד מהשייכות לכלל העם שיכבוש ויתיישב בעבר הירדן המערבי. לכן היה צורך ב'חוזה' שיגדיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את המחויבות שלהם להיות שותפים במלחמה על ירושת הארץ, ולא להיפרד משאר העם: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ד' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ד' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ד' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ד', וגו'. וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר לב, כ-ל). עפ"י חז"ל מדובר על חוזה כפול, שסוגר את כל הפינות, התנאים שבו מפורשים לשני הצדדים: מה יהיה אם יעמדו בו ומה יהיה אם לא יעמדו בו. 'חוזה' זה הפך להיות אב טיפוס לחוזה מחולט, שמונע אי הבנות: "כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, אינו תנאי, שנאמר (במדבר לב): 'ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן', וכתיב: 'ואם לא יעברו חלוצים'. רחב"ג אומר, צריך היה הדבר לאמרו, שאלמלא כן, יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו" (משנה קידושין ג, ד).

משה הבין בחוכמתו את הצורך ב'חוזה' עם  ההתחייבות ברורה. כאשר צריך לקיים את ההתחייבויות יש נטיה של המתחייבים  שהמחויבות אינה נוחה להם, ולא מסתדרת להם באותה שעה, לנסות לשכתב ו'לפרש' את ה'חוזה' בצורה מדומיינת שתתאים להם.

אמנם שבטי ראובן וגד קיימו את התחייבותם ב'חוזה', וזכו בנחלתם (יהושע כב) אולם החיץ הגאוגרפי של הירדן גרם לא פעם למתח ולהפרדה ביניהם ובין העם (פרשית המזבח, שם).

לדורנו זכות גדולה להתגייס ל'צבא העם', ולהגן על מדינתנו שהיא בשר מבשרנו. לא נמיר את שמירת ה'אמונים' ללא תנאים, ב'חוזים' אמיתיים או מדומיינים.

(דברים חזון תשפ"ג)