ושם נאמר

חמישה פסוקים מוקדשים בתחילת הפרשה, ל"מיקום" דבריו של משה וביסוס הקשרם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב…. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה… דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי…וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן… בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר." (דברים א', א'-ה')
מדוע נדרש הכתוב לאִזכּוּר כה מפורט של ההקשר בו מדבר משה ומהי נחיצותו ותרומתו של ציון הֶקשר של נְאוּם, לתוכן הדברים הנאמר?
אטען דבר והיפוכו.
מחד גיסא, לידיעת הקשרו של נאום יש משמעות מכרעת מבחינת עצם הצדקתו (מדוע עלה הצורך לומר דברים מסוימים ודווקא עכשיו), הבנת תוכנו ומסריו (מה בא לומר בעת הזאת) וכן מבחינת ניתוח השפעתו על קהל השומעים (מדוע סחף, התקבל באדישות או זכה לביקורת).
מאידך גיסא, נאום טוב ומדויק, אינו נזקק לנסיבות אמירה ספציפיות, בהיותו חי ורלבנטי בכל עת ובכל שעה. נאום כזה עוסק בדרך כלל בקונפליקטים ובדילמות אתיות ובינאישיות ובערכי יסוד התנהגותיים ו/או אמוניים, המלווים אותנו לאורך החיים. את נצחיותו של נאום, אגב, לא ניתן לנבא, בדרך כלל, אלא רק לאחר פרק זמן מהשמעתו.
דרושות אחריות וענווה בניסוח מסר ראוי. דרושים מיומנות וכושר אבחנה חד, בקביעת הזמן והמקום בו יועבר. תזמון לא נכון, עלול להביא לפספוסו ואף לגרום נזק לנואם ולשומעיו.
אם ניקח את הדברים לזירה ההורית, הזוגית, החינוכית והפוליטית, הרי שאנו נכשלים ופוסחים לא פעם על שני הסעיפים. ראשית, על פי רוב איננו בוחנים לעומק האם המסר שבפינו ראוי להישמע ומה מטרתו. אין כל הצדקה, בהקשר זה ובכלל, לאמירת מסר שמטרתו פגיעה או השפלה, אגב שחרורו של קיטור רגשי.
שנית, גם כשיש לנו מה לומר, לא אחת אנו חוששים לדבר בשל הצטנעות מופרזת, קושי לצאת מאזור הנוחות או חשש מתשלום מחיר אישי וחברתי של כשלון ו/או אבדן התמיכה הציבורית. לחילופין, פעמים רבות מדי אנו "נואמים", כאשר הנמען כלל אינו זמין או פנוי להקשבה.
משה רבינו היה נואם מחונן. עובדה זו ניכרת בפסוקים, אף לפני שפתח את פיו ודיבר.
דברים תש"פ