הרב יגאל גרוס
לכאורה מפשט הגמרא משמע, שאין חילוק בין דבר יבש לבין דבר לח, וכשם שמותר לחמם שוב דבר יבש שבושל, כך מותר לחמם דבר לח שבושל
בפרשת השבוע חוזרת התורה על עשרת הדיברות בהם מוזכרת גם מצוות השבת: "שָׁמ֛וֹר אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשׁ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ ה' א-ֱלֹהֶֽיךָ". בעקבות הציווי על השבת, נעסוק השבוע בשאלות – האם מותר להניח מאכל לח על פלטה?, ו- איזה מאכל נחשב כלח?
בישול אחר בישול
אילו מאכלים מותר לחמם בשבת? המשנה במסכת שבת (קמה ע"ב) כותבת, שכל הבא במים חמים מערב שבת יכול לבוא שוב בחמים בשבת, כיוון שאין בישול אחר בישול. דין זה עולה גם מדברי הגמרא (לו ע"ב) המציינת, שניתן להחזיר מאכלים על גבי האש, אם שמרו על תנאי ההחזרה, למרות שהמאכל התקרר.
א. לכאורה מפשט הגמרא משמע, שאין חילוק בין דבר יבש לבין דבר לח, וכשם שמותר לחמם שוב דבר יבש שבושל, כך מותר לחמם דבר לח שבושל. אך מדברי רש"י (שם, ד"ה משחשכה) עולה שלא כך. הגמרא כותבת שאסור להטמין את התבשיל בדבר שמוסיף בו חום (לדוגמא גחלים בוערות) מערב שבת, 'גזירה שמא ירתיח'.
בביאור גזירת הגמרא ביאר רש"י, שיש חשש שמא לפני שהאדם יטמין את תבשילו, ירצה לחממו באופן המירבי כדי שההטמנה תהיה מועילה. אך מדוע יש בכך בעיה? והרי בפשטות מדובר במאכל מבושל שאין איסור לחממו! מתוך כך הבין הרא"ש (ג, יא), שלדעת רש"י כוונת הגמרא למאכל נוזלי, אותו אסור מדאורייתא לחמם (= לבשל) מחדש לאחר שהתקרר.
ב. הרמב"ם (שבת ט, ג) הרשב"א (מ ע"ב) חלקו וסברו שאין הבדל בין דבר יבש לבין דבר לח, שהרי המשנה אומרת שכל דבר שבא בחמין בערב שבת בא בחמין בשבת, והיא לא מחלקת בין סוגי התבשילים. את גזירת הגמרא שמא ירתיח ביארו באופנים אחרים שאינם קשורים להרתחת התבשיל, לדוגמא, שמא יבעיר את הגחלים וכדומה.
להלכה
א. להלכה פסק השולחן ערוך (שיח, ד) כדעת רש"י והרא"ש, שאסור לבשל מאכל לח שהצטנן, גם אם בושל מערב שבת. בטעם הדבר שפסק כנגד הרמב"ם וראשונים רבים יש שנימקו, שכיוון שלדעת האוסרים יש בכך איסור דאורייתא, חשש השולחן ערוך לשיטתם.
ב. כפי שכתב הרב קאפח (רמב"ם שם), מנהג רבים מיוצאי תימן ללכת בעקבות הרמב"ם, ולשיטתם אין איסור בשבת לשים על הפלטה מרק שהתקרר, לכן לשיטה זו הדיון להלן מה נחשב דבר לח שאסור לשים על הפלטה, איננו רלוונטי.
אוכל לח
כאמור, למעט חלק מהתימנים, רוב הפוסקים סברו שיש להחמיר ואסור בשבת להחזיר לפלטה דבר לח שהצטנן. כאשר מדובר במרק, אין מחלוקת שדינו כדבר לח שאסור להחזיר. דנו הפוסקים מה הדין במאכל שאינו נוזלי במהותו, אלא שיש בו רוטב:
א. הדעה המחמירה: מופיעה בדברי שולחן ערוך הרב (שיח, יא) ובעקבותיו חסידי חב"ד, שנקטו שרק כאשר התבשיל יבש לגמרי ואין בו טיפת רוטב כלל, הוא נחשב יבש וניתן לחממו. אך אפילו אם יש מעט רוטב, ואפילו רוטב שבתחילה היה בלוע במאכל ורק בגלל הבישול יצא ממנו והתבשל בטמפרטורה של חום שהיד סולדת, יש בכך בישול אחר בישול בלח ואיסור דאורייתא.
ב. הדעה המקילה מופיעה בדברי הפרי מגדים (משב"צ רנג, יג) והרב עובדיה (יחוה דעת ב, מה) שנקטו, שכל עוד רוב המאכל יבש, גם אם יש בו הרבה רוטב, המאכל נחשב יבש, ומותר לחממו בשבת. משום כך לדוגמא, אין מניעה לשיטתם לחמם דגים עם הרבה רוטב, כיוון שהדגים הם הרוב.
בטעם הדבר שיש ללכת אחרי הרוב, ולא מתחשבים בשאר הרוטב, העלו מספר ביאורים. הפרי מגדים ביאר, שכיוון שכאשר יש מעט רוטב, אין רצון האדם שיתבשל וכן חלק ממנו יתאדה, משום כך בישולו נחשב כבישול של דבר ש'מצטמק ורע לו', בו ניתן להקל יותר. הרב עובדיה, לעומת זאת, ביאר שדעת האדם על רוב תבשילו, והמיעוט בטל ברוב ואין בו איסור בישול.
ג. דעת ביניים מופיעה בדברי המשנה ברורה (שיח, לב) שכתב, שמאכל יבש הוא מאכל שרוקנו ממנו את המרק, כלומר, שהוציאו את הרוטב בו המאכל 'שוחה'. כך שמצד אחד, לא צריך לייבש את המאכל לגמרי כדעת שולחן ערוך הרב, כיוון שמיעוט הרוטב שסביב המאכל בטל לו. מצד שני, לא מקילים כמו הרב עובדיה, שגם כמות רבה של רוטב בטילה למאכל.
(ואתחנן נחמו תשפ"ג)
