בין השבר לשמחה

על כולנו לנוע מ-ט' באב אל ט"ו באב, מיום הפירוד הגדול שנבע משנאת חינם, אל יום השמחה החשוב

עברנו השנה במעבר חד במיוחד מימי האבל על החורבן לימי הנחמה, כשהנביא ישעיהו (פרק מ) יקרא בהפטרה השבת: "נחמו נחמו עמי". מיד לאחר מכן הוא מכריז: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ …כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ". מה פירוש הדבר שירושלים נענשה בכִּפְלַיִם? פרשני המקרא הציעו פירושים שונים למשמעות כפל העונשים של ירושלים. לדעת ראב"ע עם ישראל ספג "כפליים מצרות שלקח כל גוי", וייתכן שלדעתו דווקא הקשר המיוחד של עם ישראל עם א-לוהיו גרם להכפלת העונש, בבחינת הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה. לפי רד"ק ובעל מצודת דוד במילה כִּפְלַיִם התכוון הנביא לשתי הגלויות: גלות בבל שלאחר חורבן בית ראשון וגלות רומא שבעקבות החורבן השני. כל אחת באה כעונש אחד על תקופה אחת של חטא. אביו של רד"ק פירש: "כפליים – עוונותיהם ועוונות אבותיהם כמו שאמר ירמיהו הנביא: אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו".

פירושים אלה מעוררים קושי מסוים, שכן הנביא בא לנחם את עם ישראל, וכאשר הוא אומר להם שהם ספגו כפליים מכל עם אחר, או שנענשו בגין אבותיהם, אין בכך נחמה גדולה. על פירושים אלה יש גם מקום לשאול- מדוע קיבלה ירושלים עונש לא פרופורציונאלי של כפליים ולא עונש אחד כמתבקש? שאלות אלה מקבלות תשובה נאה בפירושו של המלבי"ם לפיו העונש הכפול היה מידה טובה ולא מידת פורענות. לדעתו, ה' העניש אותם בייסורים קשים במיוחד, ועקב חומרת העונש וכובד הייסורים יכול היה לקצר את תקופת העונש, כפי שהיה במצרים, שמחמת קושי השעבוד, הוא הסתיים כעבור 210 שנים במקום 400 שנה.

חז"ל הוסיפו וציינו שלא רק עונשה של ירושלים היה כפול אלא גם חטאה היה כפול, וכך גם נחמותיה יהיו כפולות. במדרש נאמר: "חטאו בכפלים… ולקו בכפלים… ומתנחמים בכפלים…" (איכ"ר, א ו, פדר"כ טז). לפי דברי חז"ל אלה העונש הכפול היה מידתי לגמרי, שכן גם החטא היה כפול. אולם עלינו לשאול: מדוע חטאי ירושלים נחשבים לחטאים כפולים? ומדוע ישעיהו, ואחריו חז"ל, השתמשו בביטוי "כִּפְלַיִם", ולא אמרו כמקובל שהחטאים והעונשים היו חמורים או גדולים?

ייתכן להסביר שלא מדובר כאן על כפילות כמותית, וכי הכפילות מציינת שני היבטים של חטא, עונש ונחמה. במדרש אחר אמרו חכמים: "לפי שמצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות" (ילקו"ש איכה, תתריח). אפשר אפוא לפרש שמדובר בשני ממדים של חיי עם ישראל וייחודו: הדתי-רוחני והלאומי-חברתי. בחינה של חטאי עם ישראל בימי בית ראשון, כפי שהם מתוארים במקרא, ובתקופת הבית השני, כפי שהראו חז"ל ומקורות היסטוריים מאותה עת, מראה שהעם חטא באופן כפול: הן במישור האנכי שבין אדם למקום, והן במישור האופקי שבין אדם לחברו.

בימי הבית הראשון לא היו רק עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא גם חטאים חברתיים קשים עליהם דיברו הנביאים בפרוטרוט. בתקופת הבית השני לא הייתה רק שנאת חינם, אלא הייתה גם הסתאבות בתוככי המקדש כאשר הכהונה הגדולה נקנתה בשוחד כספי לשלטון וכדומה, וכמו כן היה חוסר הערכה לתורת ה' כדברי חז"ל: "שלא בירכו בתורה תחילה". לפיכך, גם העונש שספג עם ישראל היה בשני ממדים: חורבן דתי-רוחני ויחד עימו חורבן לאומי חברתי. לפיכך גם התיקון והגאולה צריכים לבוא לידי ביטוי בשני המישורים הללו: הן הדתי-רוחני והן הלאומי-חברתי.

במסורת הדורות עמדה במוקד תשעה באב הכמיהה לשינוי דתי ולגאולה שתתבטא בהקמת בית המקדש השלישי. בשבוע האחרון תשעה באב חיזק את החששות מפני שבר חברתי איום, ומפני הסכנה הלאומית, ואילו העיסוק בבית המקדש ובתיקון דתי נדחקו לשוליים. כפל הפנים של נחמת ירושלים בהפטרה מכוון אותנו לבקש את שניהם, ומזכיר לנו שהא בלא הא לא סגיא.

אולם, בימים טרופים אלה על כולנו לנוע מ-ט' באב אל ט"ו באב, מיום הפירוד הגדול שנבע משנאת חינם, אל יום השמחה החשוב שכול ענייניו המוזכרים בגמרא (תענית ל, ב) סובבים סביב ציר אחדות העם, כשאנו מצוידים בשאיפה נחושה לחפש כל התחברות ולחזק כל אחדות בעמנו, כיוון שרק בעזרתם נוכל להגיע לנחמה כפולה.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)