"כשנסגרת דלת אחת- נפתחת אחרת, אבל לעיתים קרובות אנו ממשיכים להביט בצער רב כל כך בדלת הסגורה, עד שאיננו רואים את זו שנפתחה בפנינו".
(אלכסנדר גרהם בל)
"כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא".
תחושה נוראית של החמצה… של: עברתי דרך כל כך ארוכה. הגעתי עד הלום, הנה זה כאן. אני נוגע ולא נוגע. החלום שלי נמצא במרחק נגיעה, אבל אני לא רשאי לגעת בו.
האם יש משמעות להחמצה הגדולה הזו? האם יש בכלל משמעות להחמצות חיינו?
איך בכלל עלינו להתייחס להחמצות?
מהי הגישה הנכונה כלפיהן?
כל העניין של נשיאת העיניים כשאתה כבר נמצא ממילא בראש הפסגה, מסמל ראיה בפרספקטיבה רחבה. לא ראיה צרה, נקודתית ומקומית, במבט צר על ההווה בלבד, אלא סוג של "ראיית על", של צפיה למרחוק, לראות את דברי ימי העם היהודי, את צרכיו, אתגריו ומשימותיו, על פני מרחב בן מאות ואלפי שנים, עד סוף כל הדורות.
היכן בחיינו אנו נדרשים ל"ראיית על"?
מה בתקופה זו דורש מאיתנו איפוק?
איך נשלב בין מה שנכפה עלינו לבין הבחירה שלנו לשנות את נקודת המבט?
מהחמצה להצמחה:
הפער בין הרצוי למצוי… עלול להיות מתסכל מאד.
מה עושים עם זה?
המלצות:
* לשחרר מתוכנו שיפוט, אשמה וביקורת עצמית על בחירות מוטעות, לדעתנו, שעשינו עד כה. במילים אחרות: נסלח לעצמנו אך ניקח אחריות כדי שנוכל להפיק לקחים ולתקן בפעמים הבאות.
* לכבד את המצב העכשווי ולחגוג אותו.
* להסכים לטעות. להסכים לבחור, גם אם לא ברור מהי הבחירה הטובה ביותר.
* נשאל את עצמנו מהו רצוננו כעת. מהי תמונת המציאות המיטבית באותו תחום?
* לא לשכוח להתפלל.
מאחלת לכולנו מימוש מיטבי. בהצלחה!
(ואתחנן תשפ"א)