השפעת התקשורת על ההליך השיפוטי

השבת פותחים את קריאתו של הספר החמישי. ספר שכל כולו נאום אחד גדול של משה שנמסר לעם ישראל בשנה הארבעים ליציאה ממצרים, רגע לפני כניסתם לארץ המובטחת. הרב שמשון רפאל הירש, מניח כי עניינו של ספר דברים מושתת על רעיונות ועקרונות שראוי להזכירם לבני ישראל במעבר ולפני הכניסה לארץ, וכך הוא לשונו: "ספר דברים הוא סיכום של אותן המצוות שהיה צורך מיוחד להזכיר אותן למנהיגים וליחידים בשעת המעבר מן המדבר אל ארץ נושבת". אחד העניינים שבהם פותח משה את נאומו הוא בהנחת התשתית למערכת משפט. הדרישה המרכזית שמניח משה לקיומה של מערכת משפט הינה התביעה "ושפטתם צדק".

מתוך דרישה זו אבקש לצאת אל שאלת יחסי הגומלין והשפעת התקשורת על תהליך קבלת החלטה שיפוטית על השופט היושב בדין. סוגיה זו היא מסוג הדברים שלא רבים מעוניינים לדבר אודותיה. ולרוב מודחקת שאלה זו לקרן זווית. הטענה המרכזית כנגד שאלה זו מסתכמת בהפניה לחוק יסוד: השפיטה הקובע "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". תכלית הסעיף ברורה ובמהותה מונחת התפיסה שהתפקיד השיפוטי מחייב עצמאות מוחלטת של השופט היושב בדין, עצמאות זו טומנת בחובה היעדר תלות בשום צד ובשום גורם חיצוני כלשהו מלבד התלות בחוק. החלטה שיפוטית צריכה להיות מושתת על תשתית עובדתית ומסכת ראייתית שהונחה בפני השופט במהלך הדיון, קביעת העובדות ודיון נורמטיבי המבקש לחרוץ דין בשים לב לעובדות ולאור החוק והתקדים המשפטי. מכאן גם המסקנה הבסיסית שלתקשורת אין ולא צריכה להיות כל השפעה.

אלא וכאן עולה השאלה האם באמת ניתן לבודד את תהליך קבלת החלטות מרעשי הרקע המלווים והנשמעים בתקשורת. האם באמת למגדל השן השיפוטי קולות התקשורת אינם נשמעים ואינם מגיעים. דומה שהתשובה לכך היא שלילית. אולם ומעת לעת אנו מוצאים קולות מתוך מערכת המשפט שמאותתים על הקושי שבשמירה על עצמאות שיפוטית וזאת לנוכח שטף התקשורת שמאפיין את ההליכים השיפוטיים היום. כך למשל

בראיון שנתן השופט חשין הוא אמר: "הבעיה היא שבתי משפט נמצאים תחת לחצים אדירים מכל פרסומי התקשורת, ושופט צריך להיות אדם-על כדי לנתק עצמו מכל מה ששמע או ראה, ולנהל משפט כמו שצריך. שופטים מושפעים גם בתת-הכרה משום שבסופו של דבר, אנחנו חיים באווירה מסויימת…ושופט צריך להיות עשוי מברזל כדי להתעלם מכל מה ששמע סביבו. אם אנשים בני משקל אומרים שצריך לזכות מישהו, זה משפיע. כי אחד כותב על זה, ואז עוד אחד כותב על זה, ועוד אחד, וזה מגיע למסה קריטית…אין שום ספק בזה. התערבות התקשורת פוגעת חד-משמעית בהליך השיפוטי. הרעיון של ההליך השיפוטי הוא לעשות צדק בבית המשפט, כל הדרך לשם זו רק ההכנה ואין לתקשורת מה לחפש שם. כל ההתערבות הזו עלולה להשפיע על שופטים ועל עדים שעשויים לפחד".

בפאנל שנערך בוועידת ישראל לעסקים 2013 חשף השופט חאלד כבוב, כיום שופט בית המשפט העליון, את השפעת התקשורת על מערכת המשפט באומרו: "נוכחות עיתונאים באולם המשפט משפיעה על ההליך המשפטי. הימצאות התקשורת באולם מגבילה את יכולתו של בית המשפט לגלות מעורבות בהליך ומחייבת את השופט להיזהר בכל התבטאות" עוד מוסיף השופט כבוב "כשהייתי שופט צעיר, והיה נכנס עיתונאי לאולם, 'בדחילו ורחימו', היית צריך לחשוב מה להגיד". התבטאותו של השופט כבוב אינה היחידה ומעת לעת יוצאים שופטים עם הכרזה דומה או הכרה בהשפעת התקשורת על ההליך השיפוטי. הניסיון להשפיע על שופטים בהליך קבלת ההחלטות ממשיך ותופס תאוצה ודומה שלצד מערכת המשפט והשחקנים הקלאסיים של שופט, עורכי דין מייצגים, צדדים ומומחים התקשורת הפכה לשחקן משמעותי. וכאן עולה השאלה האם יש לאפשר את כדור השלג התקשורתי שהופך את עמדת התקשורת לשחקן נוסף משפיע ולעיתים מכריע בקבלת החלטתו של שופט.

המונח 'צדק' הינו מונח עמום שהבנתו טעונה הבהרה. לא כאן המקום לנסות ולהקיפה במלואה, אולם כן ניתן להניח שני יסודות שיש להניח כדי להרכיב משוואה בסיסית באמצעותה ניתן להגיע אל הצדק. שני הרכיבים הנדרשים כדי להגיע לצדק  הם: אחד מופיע בפרשה אצלינו הקובע: "לא תגורו מפני איש", ואילו היסוד השני מופיע בספר ויקרא והקובע: "מדבר שקר תרחק".

אחת המצוות החלות על שופט במשפט העברי היא "לא תגורו מפני איש", בפשטות על השופט מוטלת החובה שלא לפחד מפני תוצאות הכרעתו, או במילותיו של המדרש: "לא תכסו דבריכם מפני פחד איש". במדרש הלכה מוסברת דרישה זו באופן הבא: " לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי תלמוד לומר לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא וכן יהושפט אומר 'ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי לה'". הרמב"ם בספר המצוות לומד מהמצווה של 'לא תגורו מפני איש' עקרון כללי ולפיו: "שהזהיר הדיין שלא לירא מאדם מזיק גוזם דובר עתק ולא יחתוך עליו הדין והאמת. אבל חייב הוא לחתוך את הדין ולא ישים לב למה שיקרה עליו מן ההיזק מאותו האיש". ובספר החינוך על מצווה זו הוא כותב: "שנמנע הדיין מלירא מאיש מלדון דין אמת, ואפילו הוא איש מזיק…אלא יחתוך את הדין, ולא יישם לבו כלל למה שיקרה עליו מההיזק בשביל דינו". מסכם את הדברים הרש"ר הירש בפירושו וכותב כי הציווי מורה לשופט: "אל תשמרו את דעתכם לעצמכם ממורא בשר ודם".

פירוש מעניין יותר אנו מוצאים בדבריו של הרב דוד הלוי סגל, מגדולי פוסקי אשכנז של המאה ה-17, המוכר בחיבורו על השולחן ערוך 'טורי זהב', לתפיסתו תחולת האיסור אינה מצטמצמת רק לשלב הסופי של המשפט וכתיבת פסק הדין, והיא משתרעת גם על שלב המשא ומתן. שלפי שיטה זו גם בשלב בו השופט מציע פשרה לצדדים, גם מקום בו הצדדים מנהלים משא ומתן לפשרה אסור לשופט לחשוש ולהימנע מלפסוק כהוגן [דברי דוד]. דברים אלו מתיישבים היטב עם חוק יסוד השפיטה אשר קובע כי המרות היחידה הרובצת לפתחו של שופט היא מרות החוק והחוק בלבד.

לצד העקרון המופיע בפרשה הומבקש לחזק את השופט במלאכתו להוציא את הצדק לאור על השופט ליתן דעתו שבעבודתו כדי לרצות את דעת ההמון והתקשורת הוא לא עובר על 'מדבר שקר תרחק' על אף הנטייה ליישר קו עם דעת ההמון ועם הקולות הנשמעים בתקשורת ובכך יכול השופט לזכות ולרכוש תהילת עולם רגעית, עליו ליתן את הדעת לבל יפסוק פסק דין שחוטא לאמת שכן וכך ממשיך הפסוק וקובע בפרשה אצלינו: "כי המשפט לאלוקים הוא".

משכך השפעות הרגע של התקשורת על מלאכת השיפוט מובילה בהכרחה למצב של "אוי לדור ששופטיהן צריכים להישפט". אמון הציבור במערכת המשפט הוא מקור חיותה של המערכת. אמון הציבור במערכת קיים מקום  שהציבור מאמין שהרשות השופטת עושה צדק על פי דין ולא על פי הלך הרוח של כיכר העיר או העמודים המרכזיים של העיתון, והפריים טיים של שעות הצפייה או הרייטינג של התוכנית.

ומערכת שאמון הציבור בה יורד צריכה לחשוב מחדש כיצד היא משיבה לעצמה את האמון הציבורי בה. די יהיה לנו אם נקבל את ההנחה ששופט הוא בן אנוש ולא מכונה שיפוטית הפועלת בהתאם למנגנון טכני או מכני, ולכן יהיה זה נכון לחדש את השימוש בעקרון הסוב יודיצה וחיזוק התפיסה שהליך המשפטי מתנהל בבית המשפט ולא בכיכר העיר, בדיוק כפי שניתוח כירוגי מתקיים בחדר ניתוח סטרילי ולא באולם אירועים.