הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)התורה מלמדת שאם העידו שני עדים על אדם מסוים שעבר עבירה ולאחר מכן באו שני עדים אחרים וטענו שעדותם של הראשונים מופרכת מיסודה, שכן באותו זמן שעליו הם מעידים, העדים היו איתם במקום אחר: "אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני, הרי אלו [=הראשונים] זוממין ונהרגין על פיהם" (משנה מכות). עונשם של העדים שנמצאו זוממים הוא, שהעונש שביקשו להשית על הנאשם יושת עליהם: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (יט, יט). עדותם של האחרונים הבהירה שהעדים הזוממים עשו ביניהם קנוניה שהייתה אמורה להפעיל את גלגלי מערכת המשפט ולהרוג את הנאשם (כמובן, ישנן אפשרויות קשות פחות, כממון, קנס או מלקות).
דין עדים זוממים הוא דין מיוחד וחריג. הוא נוהג רק כאשר העדים השניים מפריכים את העדות מעיקרה ומוכיחים שהייתה בלתי אפשרית. אבל, אין הדבר כך במקרה שבו התוכן של העדות מופרך (נניח, שכלי הרצח הוא אקדח ולא סכין). במקרה כזה, העדים השניים נחשבים כמי שמכחישים את עדותם של הראשונים ולא כמי שמזימים אותם. על אלו יחול דין עדי שקר ואין מענישים אותם בעונש אותו ביקשו להנחית על הנאשם.
על פי חז"ל דין עדים זוממים נוהג אך ורק אם עדיין לא בוצע גזר הדין בנאשם עצמו עקב עדותם המרשיעה. אם גזר הדין בוצע והנאשם נהרג – העדים הזוממים לא נהרגים. הצדוקים חולקים על חז"ל. לדברי הצדוקים דווקא אם הנאשם כבר נהרג על פי בית דין בעקבות העדות, הורגים את העדים שנמצאו זוממים מדין "נפש תחת נפש", אך אם גזר-הדין לא בוצע עדיין, אין הורגים אותם (מכות, א,ו). בין שתי הדעות ניטשת מחלוקת בשאלה: על מה נענשים העדים הזוממים שהעידו שקר. האם הם נענשים על הניסיון שלהם לפגוע באדם חף מפשע (חז"ל), או על הפגיעה הממשית באדם (צדוקים).
בין שתי השיטות יש גם הבחנה במישור התוצאה: כמות האנשים שעשויים ליפול חללים. לדעת הצדוקים, גם הזוממים וגם האדם החף מפשע ימותו, ואילו לשיטת חכמים העדים הזוממים ימותו דווקא אם לא הצליחו לבצע את זממם. על פניו, נראה שדעת חכמים נובעת מחמלה ומניסיון לשים קץ למלאכת-החיסולים. ואילו הצדוקים מניחים כי היסוד הוא מידה כנגד מידה. אדם שתכנן להרוג את חבירו אך לא הצליח בכך, אין הצדקה להורגו. במבחן התוצאה הוא לא עשה דבר ואינו נושא באחריות פלילית. ואדרבה, התורה חייבה להרוג רוצח הגם שדין זה גורם לריבוי המוות בעולם.
הפער הזה מתעצם כמותית לאור העובדה שלפי שתי הדעות בתי-הדין מתפקדים בתוך מסגרת נוקשה יחסית של כללים פורמליים המחייבים אותה לקבל עדות של שני עדים, ואחר כך לקבל את העדות המזימה את העדים הראשונים ולאחר מכן אם באו עדים נוספים המזימים את העדים השניים, עד אינסוף ממש "שאומרים לעולם עם האחרונים האמת עד שיוזמו" (ר' חננאל).
אך לאור זאת, ניתן לזהות רובד נוסף של המחלוקת. לצדוקים מחלוקת עם חכמים בשאלת מידת האחריות המוטלת על כתפי בית-הדין. לשיטת הצדוקים תיתכן ענישה אינסופית עד שימוצה הדין עם כל האשמים. לשיטתם, טעות בהריגת חף מפשע מתגלגלת על מי שגרם אותה. בית-הדין אינו "גרזן" בידי הרוצחים, בית הדין אינו אשם, אשמים מי שהשתמשו במערכת ברשעותם. לעומתם, חכמים מטילים את כל כובד האחריות על כתפי בית-הדין. לשיטתם, הוא אינו כלי בידיהם של אחרים. לאחר הטעות הראשונה ולאחר שמישהו כבר נתן את הדין בסיפור – עוצרים חכמים את ההליך. את האשמה בטעות הם אינם מגלגלים עוד. האשמה נותרת להדהד מקירות בית הדין.
התחושה שנוצרת בעקבות עמדת חכמים ואולי גם בעקבות ההלכות הפורמליסטיות המלוות את דיני עדים זוממים, היא תחושה של 'גולם שקם על יוצרו'. אולי משום כך, במרכזם של שעשועים למדניים רבים מצויה סוגיית העדים הזוממים בתוך תמונת מפלצת בולענית, וזו מתוארת בשפה שרק למדנים מבינים. למשל, בעל ה'מנחת-חינוך' תיאר מקרה פרדוקסלי של שני אנשים שבאו להעיד שראו את הלבנה בחידושה בראש חודש ניסן, בעקבותיה באו שני ילדים שנולדו בראש-חודש ניסן ונהיו בני-מצוות ובני-עדות בזכות עדותם של הראשונים, והזימו את עדותם של הראשונים באומרם: "עמנו הייתם". אולם, ברגע שהם שומטים את בסיס העדות של הראשונים הם שומטים את מקור התוקף להיותם בני-עדות (מנחת-חינוך, מצ"ד). בפלפולים מעין אלו חידדו האחרונים את עוצמת המנגנון. התמונה שבהם היא של כלי שיש לו דינמיקה פנימית, משל עצמו.
הרמב"ן דווקא, נחלץ להגנת בית-הדין וקבע שבית-הדין לעולם אינו טועה. ואם הרג אדם שנראה לפי עדויות אחרונות שהיה חף מפשע, אין זאת אלא גזירה משמים. ש"אילו היה צדיק, לא יעזבנו ה' בידם".
הרמב"ן מניח על השולחן את התודעה הדתית-האמונית, שלפיה בית-הדין אינו רק גורם אנושי. בית-דין הוא זרוע מזרועו של הקב"ה הפועל מכוח כללי-מערכת שהתווה הוא. ככזה, בית הדין לעולם אינו נע ללא הכרעה אלוקית, כשם שזרוע אדם אינה נעה אלא מכח מחשבה. המנגנון הפורמלי השתלטן, הדינמיקה הפנימית חסרת המעצורים היא גילוי-שכינה. בית הדין לעולם אינו גולם, יהא אשר יהא, הוא היוצר בכבודו ובעצמו.
(שופטים תשעה)
:
