מערכת שבתון
הרב אלון אלהרר
המרחב הציבורי שסביבנו מלא בחיצים של דיבור רעיל. אותו שיח רעיל נמצא בחדשות, במקום העבודה ובשיח שבין איש לרעהו. הדיון הציבורי על הרפורמה המשפטית רק מחריף את המצב שהולך ומקצין. לכולנו ברור שזה לא חייב להיות ככה, שחייבת להיות דרך אחרת לנהל דיונים ואפילו מחלוקות, אך משום מה אנחנו לא מצליחים למצוא אותה.
אני סבור כי מתוך הסעיפים והכללים המורים לדיין איך וכיצד להתנהל בתוך בית הדין ניתן לזהות מודל לשיח בריא ועמוק. מתוך הלכות אלו המצויות בשולחן ערוך חלק חושן משפט, ניבטים אלינו עקרונות לניהול דיון אותם נוכל לאמץ אל תוך חיינו כדי לשקם את השיח הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי.
- גדול השלום – פשרה נוטה להתפרש כדרך של עיגול פינות, אולם חז"ל ראו את הפשרה באופן שונה. הרמב"ם מסביר בהקדמתו למשנה שהדיין כמו רופא בקי ש"כל זמן שהוא יכול ואפשר לו לרפות במיני מזון (פשרה) לא ירפא על ידי סמים (דין)". וכך פסק השו"ע בחושן משפט: "מצווה לפתוח בפשרה וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח".
הדין ניחת עלינו ממרומים. בגלל היותו זר לנו, הוא מעורר את המערכות החיסוניות שלנו ולא מאפשר לנו לקבל את התוצאה באופן שלם. הפשרה, כאשר היא באה מתוך הצדדים, כאותה 'רפואה טבעית' שמביא הרמב"ם, צומחת מתוך הצדדים כחלק אורגני למארג היחסים ביניהם. הדין, כהכרעה חד צדדית, משאיר את האדם בקטנותו – או מלקק את פצעיו או גורף את השלל. הפשרה, לעומת זאת, צומחת ומצמיחה יחד איתה את הצדדים אל מבט עליון וגבוה יותר.
- שיקוף העמדה הנגדית – לא מספיק ששני צדדים באופן פורמלי מדברים באותה שפה משותפת בכדי להביא לידי הסכמות, יש צורך של ממש להבין את דבריו של האחר, שיגיעו לאוזני השומע מתוך פנימיותו של המדבר, מתוך תפיסות חייו ועולמו הפרטי. כדי לוודא שבית הדין מבין את דברי הצדדים קובע השולחן ש"צריך הדיין לשמוע דברי הבעלי דינים ולשנות אותם, שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת בני החי וגו'." מעבר לווידוא הפורמלי של עמדת האחר, השיקוף מאפשר לשומע לצאת מתוך עולמו הצר ולחוות את האחר מתוך מקומו שלו.
- מפיהם ולא מפי כתבם – אנחנו חיים בדור שניזון מצל צילה של האמת, ה"עובדות" שאנחנו שומעים דרך אמצעי התקשורת או החברה בה אנחנו חיים הם הדי אמת עמומים. התורה נתנה דגש מיוחד על סיפור הדברים באופן חי מפי העדים וכן מפי בעלי הדין – "מפיהם – ולא מפי כתבם" וכן "על פי שניים עדים". לעיתים, לצורה בה נראה את האמת העירומה יש חשיבות מכרעת לא פחות מהתוכן הקונקרטי שלה, שכן לאמת יש כוח כאשר היא מופיעה במקומה. כל העתקה של אמת מקלישה את כוחה. כך גם בדיון; דיון שיתבסס על רסיסי אמת יהיה דיון לא פרודקטיבי ולא יעיל.
- בקרה של הצד שכנגד – כאשר חיים בתוך תיבת תהודה, כאשר שומעים כל הזמן את הסיפור במעמד צד אחד, המציאות מתנפחת למימדי שקר. העין הבוחנת של העמדה השניה מחייבת את הטוען לשקול את מילותיו ולתאר את הדברים כהוויתם. השולחן ערוך פוסק ש"אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו", הסמ"ע מסביר שהטעם לכך הוא "דכשישמע דברי האחד שלא בפני השני לא יבוש מלטעון שקר ושוא".
- לדון לכף זכות – במהלך הדיון צריך לחתור לאמת בכל מחיר. נקודת המוצא בדיון היא שתמיד צריך לבדוק את הנתונים של הצד השני, להבין מה האינטרסים שעומדים בבסיס העמדה שכנגד וכו'. אך ברגע שמסתיים הדיון, צריך לחזור לרובד האנושי הפשוט של לימוד זכות, לדאוג להשאיר את כל הסקפטיות ולהט בירור האמת בתוך גבולות וזמני הדיון. "לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר, וידון לפי מה שיראה לו מהדברים; וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים, כשקבלו עליהם את הדין; וידון כל אחד לכף זכות." לפי הפרשנים 'כל אחד' הכוונה אף הצד שלכאורה שיקר, כיוון שברגע שהדיון מסתיים אנחנו עוברים ממציאות של דין למבט עמוק של חסד ורחמים.
אסיים בתפילה ותקווה שנוכל לאמץ מודל שיח חדש מתוך עומק החוכמה של המשפט העברי ונשכיל ליישמו בתוך מארג היחסים האישי במחלוקות בין אדם לרעהו. "האמת והשלום אהבו".
* הכותב הינו מרצה בעמותת 'חי בהם' העוסקת בממשקים אקטואליים בין תורה למדינה, מוסמך לרבנות ומתמחה בלשכת פרקליט המדינה.
(עקב תשפ"ג)
