אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)נראה שאחת מהמילים המדוברות ביותר בישראל בשנה האחרונה עקב 7 באוקטובר היא "גבורה". מאות חיילים מסרו נפשם על קדושת העם והארץ והקריבו את החיים שלהם, מילואימניקים עזבו את משפחתם ורצו למערכה – אלה הציבו לכולנו רף חדש וכמעט בלתי עביר של התנהגות שהיא השראה ויציאה מהעצמי בשביל לתת למען הכלל.
אחת מהדוגמאות האהובות עליי בכל פעם שאני מעביר שיחה מול תלמידים מביאה את דמותו של סטניסלב ייבגרפוביץ' פטרוב, שהיה קצין בדרגת סגן-אלוף בכוחות ההגנה האווירית של ברית המועצות. פטרוב זכה לפרסום כאשר החליט ב־26 בספטמבר 1983 להתעלם מהתרעה מפני מתקפת טילים מצידה של ארצות הברית, תוך חריגה מההוראות המקובלות, בנימוק שמדובר בהתרעת שווא.
תחשבו רגע על הסיטואציה הבלתי אפשרית שבה היה נתון פטרוב: הוא יושב לבד בלילה מול המסך, כאשר לפתע נורות האזעקה האדומות מתחילות להבהב והסירנה מייללת. פטרוב, שבדיוק לרגע הזה הוכשר בכל שירותו הצבאי, מוצא את עצמו ניצב למול הדילמה של חייו:
yogi-purnama
אורות האזעקה מבשרים על שיגורם של טילים בליסטיים גרעיניים מוושינגטון למוסקבה. הוא חייב ללחוץ על הכפתור האדום כדי לשגר טילים גרעיניים רוסיים לכיוון ארצות הברית. בכך בעצם יודע פטרוב שיפתח במו ידיו מלחמת עולם שלישית שתגרום לעשרות מיליוני הרוגים. מצד שני, ייתכן שבכלל מדובר בטעות… מה הוא בדיוק אמור לעשות? פטרוב מחליט ללכת עם הקול הפנימי שלו ולא ללחוץ על הכפתור האדום, גם במחיר סיכון והקרבת הקריירה האישית שלו, שלא לומר סיכון חייו. האנושות ניצלה. ולא בתור מטאפורה.
בכל פעם שאני שואל את התלמידים בשיחה: כמה מכם היו לוחצים על הכפתור האדום וכמה היו מתנהגים כמו פטרוב, אני נדהם מכמות האנשים שאומרים לי בהתנצלות שככל הנראה מההיכרות האישית שלהם הם היו לוחצים על הכפתור האדום, גם במחיר מותם של עשרות מיליוני בני אדם. בכל זאת, החיים האישיים שלהם חשובים להם יותר…
אולם, פעם אחת כשהעברתי שיחה שאל אותי אחד מהתלמידים: "תגיד לי, אתה נותן לנו דוגמאות מפוצצות. אבל להרים חתיכת טישו במסדרון או לדאוג לזה שכל הכיסאות יהיו למטה כדי שלמנקה יהיה יותר קל לעבוד – זו לא גבורה?"
לא יכולתי שלא להיזכר בנער אחר שפגשתי במסדרון האכסניה שהעברתי בה סמינריון והחלטתי לערוך שם את 'מבחן הטישו': מבחן הטישו הוא מבחן שבו מניחים נייר טישו בודד על הרצפה ומחכים לראות מי מבין התלמידים ירים אותו. בדרך כלל, תלמידים פשוט עוברים מעל לחתיכה ומתעלמים ממנה.
אחרי חמש דקות אני קולט תלמיד אחד שנעצר, מסתכל, מתכופף ומרים את הטישו. מהר ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מה קרה שעצרת והרמת את הטישו?". התלמיד הסתכל עליי ואמר לי: "אולי בשבילך זו חתיכת טישו. בשבילי זה הכאב והדמעות של סבתא שלי, שהייתה מנקה עד שעות מאוחרות, ובכל פעם שחזרה הביתה הייתה נאנחת מכאבים בגב – בגלל תלמידים מנוזלים שלא אכפת להם שאישה מבוגרת מתכופפת".
בסוף השיחה אגב, ניגש אליי תלמיד ואמר לי שהוא דווקא מכיר את 'מבחן הטישו' ושפעם אחת הוא החליט לבחון את המורים והציב נייר טישו בתחילת היום בחדר המורים שלנו. בסוף היום הוא נכנס והשליך אותו בעצמו – מסתבר שגם שם אף אחד לא טרח להרים אותו. גם אני.
לעילוי נשמת אליעזר הכהן בוצר ז"ל, זמר, יוצר ואיש של אמת.
