הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)חג החנוכה הוא חג בתר מקראי, ובשל כך יהודי אתיופיה לא אמורים להכיר אותו. האם הם הכירו אותו? שאלה נוספת: מה ההסבר לכך שאותם יוונים, שידועים היו בתפיסתם הפוליתאיסטית, שהייתה סובלנית מטבעה, ולא ידועים על מקרים אחרים של כפייה דתית מצד יוונים באותן ארצות תחת כיבושם – מדוע הטילה גזירות דת על היהודים? האם הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת פוליתאיסטית, או שיש הסבר אחר?
ושאלה סביב חוק הגיוס. ראינו את ההתנגדות לגיוס ושמענו את הקריאה "נמות ולא נתגייס" והשוואת המדינה למדינות פשיסטיות. הרב הראשי לשעבר של מדינת ישראל אף הכריז "החילונים צריכים להבין שבלי התורה – לא תהיה הצלחה לצבא", וכן "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע לחו"ל". לטעמי, הדיון לא צריך להיות בשאלה האם החרדים יתגייסו, גם לא האם לימוד תורה דוחה צבא, או האם החרדים לומדים תורה בזכות הצבא או שהצבא מנצח במלחמות בזכות עולם התורה. עלינו לשאול: מה מביא את החברה החרדית להתבטא כך? האם באמת אפשר לשבת בישיבה בלא להילחם ולנצח במלחמות? מדוע האמירות הללו זרות למנהיגי הקהילה של יהדות אתיופיה, הקסים? כהרגלנו, נטייל בין שבילי התרבות הדתית של יהדות אתיופיה וננסה לענות על חלק מהשאלות הללו.
חג החנוכה לא היה ידוע באתיופיה כלל. רק בשנים האחרונות הובאה המסורת של חג החנוכה לכפרים באתיופיה. אנו מוכרחים לבצע הבחנה בין מנהג אותנטי של הקהילה למנהג חדשני שאומץ על ידה בשנים האחרונות. מה היה המנהג הקדום? במסורת הרבנית לרוב לא ידעו על קיומו של ספר המקבים. ספר זה, המספר את סיפור התקופה החשמונאית, לא רק שלא נכלל בין ספרי התנ"ך אלא, מסיבה שאיננה ברורה, נגנז. במסורת האתיופית, לעומת זאת, ספר המכבים היה חלק מספרי הקודש בתוך התנ"ך והם הכירו היטב את תוכנו ההיסטורי, הם גדלו והתחנכו על סיפורים הללו. הם הכירו את גודל ניצחונם והישגם של המקבים על היוונים.
דומני שיש להבחין בין שתי בחינות בחג החנוכה: בחנוכה יש את החג הדתי, שבו מציינים בעיקר את נס פח השמן וטיהור המקדש. את טיהור המקדש חגגו במשך שמונה ימים, ולזכר טיהור המקדש וחנוכת המזבח נקבע לדורות לחגוג ימים אלה בהלל ובהודיה ובהדלקת נרות בכל יום; מצד שני, יהודי אתיופיה, שהיה ברשותם את ספר המכבים אבל לא היה להם את חז"ל. במילים אחרות, בעוד יהודי אתיופיה הכירו וחיו את ספר המכבים, הם ידעו את ההיסטוריה, הם הכירו את הרקע למאבק ביוונים את העמידה בצורה עיקשת, בעמידתם לפני אויב – הרי שהמסורת היהודית, בהשפעת התלמוד הבבלי, הדגישה את האלמנט הניסי של פך השמן והכירה את החנוכייה.
תודעה זאת עלולה להוביל לאמונה שאם אשב בבית המדרש ואלמד תורה, אנצח במלחמות. ולכן, "נמות ולא נתגייס" לא יכולה לצמוח בתודעה של המסורת האתיופית, שהכירה את הסיפור ההיסטורי של החג. זאת הייתה דרכה של הציונות החילונית. הציונות החילונית הפרידה בין הסיפור ההיסטורי לבין הסיפור הניסי של חג החנוכה.
כותב ושואל אריה בן גוריון, חבר קיבוץ בית השיטה: "מה הותירה המסורת ממלחמות החשמונאים? לא סמלי גבורה, ולא אביזרי מלחמה, אלא נר…" ידועות המילים בשיר "אנו נושאים לפידים": "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו – לעמק הלכנו, ההרה (להר) עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו. נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו – בסלע חצבנו עד דם. ויהי אור". באופן כזה, אנו רואים איך הציונות החילונית מתחברת לסיפור ההיסטורי של חג החנוכה ולא לסיפור הדתי. תודעה היסטורית זאת של יהודי אתיופיה יכולה להסביר את העובדה שבאתיופיה, מחוץ לגבולות ארץ ישראל, כבר במשך מאות שנים התקיימה ממלכה ריבונית-ישראלית, האוחזת באמונת אלוקי ישראל. בעצם הקהילה היהודית היחידה מכל קהילות ישראל שהצליחה להקים אוטונומיה יהודית מחוץ לגבולות ארץ ישראל מאז חורבן בית המקדש השני, היא הקהילה האתיופית.
התודעה ההיסטורית ולא התודעה הדתית, מלמדת אותנו, בין היתר, כפי שזה עולה במיוחד מספר המכבים, שהגורם לצעד חריג זה של גזירות דת מצד היוונים הוא מלחמת היהודים. המלחמה בין המתייוונים למתנגדים היא שאילצה את היוונים, בסיוע ובהמלצת יהודים מתייוונים, לגזור גזרות דתיות ולא להפך. לא הגזירות היו הסיבה להתקוממות יהודית, אלא שההתקוממות היהודית היא הסיבה לגזירות היוונים. במילים אחרות, חוסר הכבוד בין האחד לשני ואי קבלת האחר כפי שהוא בחר לחיות – הם שהובילו להידרדרות רוחנית ופיזית. בימים ההם בזמן הזה.
